בערב שבת התלבטנו האם לראות "הישרדות" ולנשנש משהו מול הטלוויזיה, או לדלג על הסם הטלוויזיוני החדש (שאנחנו ממש לא מודים שהתמכרנו אליו) ולהתפנק לנו ב"אמיליה", קפה שכונתי תל אביבי, משודרג יופי לגרסת 2008. האפשרות השנייה, אם כן, נבחרה עם חישוב סמוי שאולי נספיק גם וגם.
אמיליה החזירה אותי לשנותיי הראשונות בתל אביב. לקפה השכונתי שהיה ממוקם בצפון הישן, המקום שבו נפגשים עם כל הצ'כונה בערב על כוס יין, דאחקה וסיגריה. בינתיים הפסקתי לעשן, המילה דאחקה מעוררת בי חלחלה, ויין? יין אף פעם לא מתיישן. אז יין תוכלו למצוא שם, כמו גם אוכל טעים שתפור למידותיה של אמיליה ומלא חבר'ה איכותיים, פזורים בנישות ישיבה שונות, שאת כולן מאחדת חמימות אינטימית וביתית מזמינה בלוק נונשלאנטי מתוקתק. הריהוט נראה כאילו לוקט מחנויות אספנות - כוננית ספרים, לוחות שש-בש ופלזמה אחת, שהופכת את המראה הכללי לכזה של סלון עם קטע.
לאמיליה שלושה אבות ביולוגיים: רון, ערן ורועי (וגם אמא חורגת - שירלי, מנהלת המקום), שברקורד שלהם תמצאו גם את האברבוך. שלושה טייסים צעירים ואטרקטיביים. ותפוסים. הטריו הזה בחר לקרוא למקום על שם הטייסת האמריקנית החלוצה אמיליה ארהארט, האישה הראשונה שחצתה את האוקיאנוס בטיסת יחיד ושניסתה, לפני קצת יותר מ-70 שנה, להקיף את העולם. השרידים של המסכנה לא נמצאו עד היום.
לחימום הקנה והגוף פתחנו בסיידר חם עם יין (20 שקל) וצ'אי הודי (16 שקל), הדרך המהירה והבטוחה להתחממות גלובלית. ואן מוריסון עזר לא פחות, וכשהפשרנו לחלוטין יכולנו לגשת לתפריט שהשף אייל לביא בנה. פתחנו עם סלט קיסר (37 שקל) בגרסה המקורית שלו - לבבות חסה ערבית, קרוטונים, ביצה קשה, אנשובי ופרמזן ברוטב סיזר קלאסי. הרבה מאוד חסה, מעט מדי מהיתר. קרוב למקורות, רחוק מאיתנו.
לעיקריות, הקיבוצניק בחר מנה נהדרת של כבדי עוף עם בצל מטוגן, שהוגשו על מצע פירה, לצד סלט ירוק (45 שקל). הכבדים היו טריים, ואפילו הרוטב לסלט הנלווה הקפיץ את שאר הטעמים. מנה שווה במחיר הוגן. אני הלכתי על קנלוני תרד וריקוטה מוקרם ברוטב עגבניות (45 שקל), מנה רותחת במיוחד וטעימה לא פחות. שמחתי לגלות שלא צריך ללקט את התרד, הוא נמצא שם בכמויות (מה שמפצה על המצפון ומצדיק את הצורך בקינוח). בשלב הזה, כשהבנו שבאנו כדי להישאר, נצמדנו למסך הפלזמה, העברנו ל"הישרדות" ובלסנו על-רקע ואן מוריסון ותמונות מהקריביים. בין לבין (הפרסומות) קראנו עיתונים, עד שהגיעה המלצרית ואיתה ההצעה לקינוחים. הזמנו עוגת שמרים חלבה חמימה וטרייה (22 שקל) ומוס בננה (32 שקל), שמונח על בראוניז קריספי ומוגש עם סוכריית שוקולד ברוטב קרם אנגלייז-פינה קולדה. מנה אסתטית, קרמית ומתוקה במידה.
עד שהבאנו את עצמנו למצב תזוזה, סיפרו לנו שבימי שישי נערכות במקום הופעות ג'אז. גיל דור, אבא של רועי, אחראי על הפן המוסיקלי (ואימא נטע על העיצוב, אגב), ויצחק קלפטר מתקמבק על בסיס קבוע במקום. אח, איפה הימים ההם.
