אנשי התביעה הם מן החזקים ביותר במערכת המשפט הפלילית בארה"ב, ורובם מתייחסים בכבוד לעוצמה זאת. אך כאשר לא זה המצב, הם כמעט ואינם משלמים מחיר, אפילו על התנהגות פסולה חוזרת ונשנית המכניסה לכלא אנשים חפים מפשע. מדוע? משום שהם מוגנים בידי שכבות של שתיקה וסודיות – קובע ניו-יורק טיימס במאמר המערכת שלו (7.12.21).
העיר ניו-יורק מספקת דוגמה בולטת לבעיה שהיא כלל-ארצית. קחו לדוגמה את הכשלים ברובע קווינס שנחשפו בחודש שעבר. קבוצה של פרופסורים למשפטים הגישה לוועדת האתיקה תלונות נגד 21 פרקליטים, על מעשים החל משקרים לבית המשפט וכלה בהסתרת ראיות. ולא מדובר בטענות בעלמא, אלא בקביעות של בתי משפט לערעורים ובכמה מקרים בהם היה צורך לבטל את פסקי הדין ולשחרר אסירים. שלושה בני אדם שהורשעו ברצח ב-1996 זוכו אחרי 24 שנות מאסר. אבל איש מבין אותם פרקליטים לא שילם מחיר כלשהו וחלקם עודם מחזיקים במשרותיהם.
העירייה רודפת את המתלוננים
מה הייתה תגובתה של העירייה? לרדוף את הפרופסורים. פרקליט העירייה האשים אותם בקידום מטרות פוליטיות ובהפרת החוק העירוני המטיל חיסיון על תלונות לוועדת האתיקה. הפרופסורים הוענשו במניעת גישה לעידכונים על תלונותיהם, למרות שחוקי מדינת ניו-יורק מחייבים לעדכן את המתלונן. וכך ניתן לגנוז מחר את התלונות ואיש לא יידע. לא מדובר פה רק בהריגת השליח, אלא בכיוון האקדח לעבר כל מי שינסה לגלות מה אירע – מאשים הטיימס.
כל זה ידוע משום שהפרופסורים תבעו את העירייה, בטענה שמדובר בהפרת זכותם לחופש ביטוי. ברור שזה המצב, טוען הטיימס – בדיוק כשם שעיתונאי רשאי לפרסם את אותם הדברים עצמם. יתרה מזאת: עשרות עורכי דין מובילים התלוננו בוועדת האתיקה נגד מעשיו של רודי ג'וליאני בשירותו של דונלד טראמפ, פרסמו את תלונותיהם – ואיש מהם לא נענש בצורה כלשהי. החיסיון נועד למנוע הכפשת עורכי דין בתלונות שווא, אבל אין היגיון בהחלתו על תובעים שהם עובדי ציבור הפועלים בשמו של הציבור. אין שום סיבה למנוע מהציבור לדעת על תלונות נגד מי שבכוחם לשלוח אנשים לכלא; לנאשמים הניצבים מולם ודאי שאין זכות דומה.
מדינת ניו-יורק מגנה על עורכי הדין שלה מפני צעדים משמעתיים יותר מאשר רוב מדינות ארה"ב, למרות שהיא בין המובילות במספר ביטול ההרשעות, בעיקר בשל התנהלות פסולה של התביעה. עד כה עלו בתוהו הנסיונות הבודדים שנעשו כדי להגביר את הפיקוח על התובעים במדינה. בשנת 2018 הועבר חוק שהקים ועדה עצמאית יותר ושקופה יותר לטיפול בהתנהגות פסולה של תובעים, אבל אגודת פרקליטי המחוז במדינה קיבלה פסק דין לפיו החוק איננו חוקתי. המחוקקים גיבשו השנה חוק חדש, אבל הוועדה טרם אוישה.
ההגנה על התובעים בניו-יורק איננה יוצאת דופן. משרד המשפטים הפדרלי מונע ביקורת חיצונית על אנשיו בזכות חוק משנת 1998 המעניק לו-עצמו את הפיקוח עליהם, וזאת בניגוד לכל יתר רשויות האכיפה. התובעים הפדרליים כפופים להליך ביקורת פנימית בידי "המשרד לאחריות מקצועית", שהעומד בראשו ממונה בידי שר המשפטים וכפוף ישירות אליו. המשרד כמעט לעולם אינו מפרסם את ממצאיו, אלא רק תקציר באיחור של חודשים.
ראו לדוגמה את פרשת אפשטיין
הסודיות ממנה נהנים התובעים הפדרליים משמעותית, משום שיש בהם המעורבים בהתנהלות פסולה בדיוק כמו עמיתיהם ברמות המדינות והערים, מדגיש הטיימס. קחו למשל את האישור שנתנו פרקליטים במשרד המשפטים לענות חשודים בטרור, את כתב האישום המופרך נגד הסנאטור לשעבר טד סטיבנס באשמת שחיתות או את העסקה המקלה שקיבל בשנת 2008 הפדופיל ג'פרי אפשטיין מהתובע אלכס אקוסטה (לימים שר העבודה בממשל טראמפ). במקרה של סטיבנס קבע המשרד לאחריות מקצועית שמדובר בהתרשלות בלתי מכוונת, ובמקרה של אפשטיין – בשיקול דעת לקוי. קרוב לוודאי שהיו מקרים נוספים, אבל משרד המשפטים אינו מגלה זאת לציבור.
אין שום סיבה עקרונית לכך שתובעים פדרליים יימנעו מנטילת האחריות המצופה מכל עובדי הציבור. החוק משנת 1998 היה טובה לשר המשפטים דאז, דיק ת'ורנבו, שניסה למנוע את יצירת המשרה של המפקח הכללי (למעשה מבקר הפנים) של המשרד; שנים לאחר מכן הודה ת'ורנבו בטעותו. מחוקקים רבים משתי המפלגות סבורים אף הם שהיה זה צעד שגוי – הסכמה נדירה בעידן של קוטביות פוליטית מחריפה. הפתרון שלהם פשוט: לבטל את החוק הזה ולאפשר למפקח הכללי לבדוק תלונות נגד תובעים פדרליים, בדיוק כמו עובדים אחרים במשרד. הצעת חוק כזו מונחת על שולחן הסנאט, אבל השר מריק גרלנד ממשיך במסורת של קודמיו ומתנגד לכל שינוי במערכת הקיימת.
הטיימס מסכם: תובעים יכולים לעבוד בשירות ההגינות והצדק, אבל הם גם עלולים לרמות ולהרוס חיים. עליהם לשאת באחריות כאשר הם עושים זאת – הן כדי להבטיח צדק לקורבנותיהם והן כדי להבטיח שלא יעשו זאת שוב.