"שקט שקט בני נחרישה כאן צומחים קברים" מה שמייחד את הכתבה של ליזה רוזובסקה הוא עדות
מקור ראשון של שניים שחוו את העינויים מאחורי הבריחים והסורגים של המשטר הפוטיניסטי ברוסיה. המציאות הזאת ידועה ומתפרסמים מדי פעם מאמרים ודיווחים באמצעי מדיה שונים על התנכלות מתמדת, רדיפות ורצח לכל מי שהקרמלין רואה בו "אויב". כל אדם שוחר חופש הוא כזה. וכאמור מי שרוצה לקרוא את הכתבה כולה, היא נגישה.
אגב, ברשת "וואָי-נֶט" פורסמה ב-14 באוקטובר 2019 כתבה של מקס לוריא וגיא מולדבסקי שהכותרת היא: המטרה - לתת לאסיר תחושה של חיית אדם": הצצה לבתי הכלא ברוסיה. כותרת משנה למאמר היא: עשרות אסירות בחדר, 18-12 שעות עבודה ביום ותזונה ירודה בתקציב של כדולר אחד ליום: כך מתנהלים מתקני הכליאה ומחנות העבודה ברוסיה.
זה לא בחזקת חדשות. מה שמהמם זה השקט. גם הוא לא חדש, אך ניתן לשינוי. הוא מזכיר לי, לפחות בשם, את שיר "פונאר" - שיר ערש לילד שאביו נרצח ב"פונאר" שבליטא. "שקט שקט בני נחרישה כאן צומחים קברים. השונאים אותם נטעו פה מעברים..." מילים במקור הידישאי - שמריהו קצ'קרגינסקי. לחן אלכסנדר תמיר.
במדינת ישראל מצוי ציבור גדול של יוצאי ברה"מ לשעבר שקלטו את עצמם לפי רצונם שלהם כדי שיוכלו להיטמע בחברה ישראלית כשווים בזכותם שלהם עצמם ולא לפי אמות המידה של הקולטים. אות ומופת לרצונו של האדם כישות חופשית. הם הצליחו. בפוסט על אברהם רות, הוא מעלה על נס את העלייה הזאת שהביאה אתה למדינה משאב אנושי בלתי רגיל שהעלה את רמת המישור הטכנולוגי והמדעי של המדינה בצורה משמעותית. בארץ מצויים לא רק העולים האלה משנות ה-90 אלא צאצאיהם, בנים ונכדים, שגדלו במדינה לא טוטליטארית. מדוע לא ראינו איזו מחאה מול שגרירות רוסיה בתל אביב, שלא לדבר על מחאה בכיכרות הבימה ורבין. היכן
נתן שרנסקי לוחם החופש הגדול? היכן
יולי אדלשטיין? איפה העיתונאי אדוארד קוזנצוב? שרידי הקבוצה שכללה את לוחמת החופש הגדולה אידה נודל שהלכה לעולמה בספטמבר השנה.
ובהקשר זה ראוי לזכור מה שקורה בסין בכול הקשור במיעוט המוסלמי האויגורי. מיליון אנשים הוכנסו למחנות ריכוז לשם "חינוך מחדש", מאות אלפים נעצרו, חלקם עונו, נשים נאנסו ועוקרו, אלפים נרצחו - זוועות על סף הג'נוסייד. היכן העולם המוסלמי, לרבות ערביי ישראל והפלשתינים? מדוע קולם לא נשמע כאשר לא מדובר על עוול, אפליה או הפרת זכויות אדם אלא על חיסול שיטתי של מיעוט מוסלמי.