על הפולמוס ההיסטורי המרתק בין בית הלל לבין בית שמאי נאמר כי "אלה ואלה דברי אלוהים חיים". נזכרתי בכך נוכח הוויכוח העכשווי בין השר לביטחון פנים עומר ברלב לבין עמיתיו הימניים נפתלי בנט ואיילת שקד ומתן כהנא.
ברלב נפגש עם סגנית שר החוץ של ארצות הברית ויקטוריה נולנד, ששאלה אותו על אלימות המתנחלים כלפי הפלשתינים, והוא גלש עימה לדיון. גם צייץ על כך ברשת החברתית. מייד הסתערו עליו עמיתיו מן הימין. המתנחלים הם הקורבנות לתקיפה הפלשתינית ולא להפך. הם דרשו שברלב יחזור בו. הוא סירב.
הבעיה היא ששני הצדדים שיקפו מחצית מתמונת המצב כל אחד. פלשתינים אכן תוקפים יהודים בירושלים וברחבי יהודה ושומרון. אין בכך ספק. אך יהודים שמקום מושבם ממזרח לקו הירוק שדהה, בעברית ברורה בהתנחלויות, עוקרים עצי זית של פלשתינים תמימים ושרפים מכוניות, וגם רצחו בהזדמנויות שונות.
הפוליטיקאים האלה חסרי חוליות. הם, והעיתונאים שלצידם, חומקים מלהציג את תמונת המצב בשלמותה. לא מה השופרות של נערי הגבעות כותבים על הפלשתינים אלא מה הם אומרים ליוצאי חלציהם הפוליטיים, שמידים אבנים כך סתם לעבר פלשתינים תמימים בעלי מטע זיתים, ובאותה מידה גם להפך, ילכו ברלב וניצן הורביץ ותמר זנדברג לבקר נדקרים ופגועי מטח אבנים בהתנחלויות. פוליטיקה יש להם. לא יושרה. לפחות, לא מספיק יושרה.
