בימים אלו יש משמעות מיוחדת להתרחשויות, הנפרסות בפנינו בפרשת "ואלה שמות". פרשת השבוע מפגישה אותנו עם נשים המחוללות שינויים משמעותיים בחברה לנוכח תופעות לא אנושיות ולא מוסריות שמשתלטות עליה.
הפרשה מפגישה אותנו עם אומץ הלב של המיילדות פועה ושפרה, מיילדות המסרבות לציית לצו מונרכי לגדוע חיים. בנוסף למפגש המרגש עם המיילדות אנחנו פוגשים את הנסיכה, שהיא בת של מלך מצרי. שלוש נשים המוכיחות, כי ביכולתן של נשים לפעול פעולות מרשימות במיוחד בתנאים, בהם מצפים מהן להיות פאסיביות ובעיקר צייתניות.
בת המלך המצרי, נסיכה מצרייה, חיה כל חייה חיי תפנוקים, לא הקימה תנועת התנגדות ולא עשתה נפשות להחלטת פעולת הנגד שלה - פעולת נגד המתריסה במונרכיה הגברית הברוטאלית שאביה הוא נציגה בפועל. היא עושה רק מעשה אישי ולוקחת על עצמה את כל האחריות לכל תוצאה אפשרית הצפויה מהמעשה. אך ההחלטה דורשת ממנה מחויבות, מסירות והתמדה גדולה להבטחת חייו של האדם, שאותו היא הצילה ממוות.
במבחן המחויבות, המסירות וההתמדה היא עומדת בהצלחה מרשימה, הצלחה הראויה לכל השבחים בפועלה בניגוד להוראות המונרכיות.
משה גדל בבית, שאת עולמו הרוחני בילדותו ובנעוריו עיצבה סביבה נשית. אי-אפשר להתעלם מהעובדה, שאת חייו הוא קיבל במתנה עת נחלץ מאימת טביעה בנהר על-ידי אישה, שידעה לפעול ולסכן את חייה.
אישה שהסתכנה רק כדי לתת ביטוי לחמלה, שהיא חלק מאישיותה. זו החמלה שפיתחה רגישויות אצל ילד ונער שגדל בביתה.
זו רגישות לחמלה, שהנחתה את משה לפעול בבגרותו נגד כל עיוות דין קשה, שמבצע שוטר מצרי. כמו אותה נסיכה שסיכנה חייה, כי נתנה ביטוי לרגישות מוסרית ואנושית הפועמת בה, כך משה שגדל בביתה מסכן את חייו כשהוא חש מחויבות לתת ביטוי לרגישותו לערכים אנושיים והומניים הפועמים בתוכו. זו ירושה יפה שקיבל ממי שהייתה לו כאם.
משה הוא בן לעם, שהרעב ללחם הניעו להגר מארץ כנען למצרים בימי אברהם אבינו וגם בימי יעקב אבינו. משה הוא בן לעם שאף נאלץ לשהות במצרים תקופה ארוכה של מאות שנים. השהות במצרים נחלקה בין רגעי שיא של זכויות ומעמד כלכלי יציב ואיתן בימי יוסף לעומת ימים קודרים של רמיסת זכויות אנוש יסוד. לעומת תקופה של יציבות היינו עדים לתקופה ארוכה, שאופיינה בשלל גילויי התאכזרות מזוויעה תוך מתן צווים להרג הזכרים הנולדים. על-רקע מציאות זו אני מבקש להסב את תשומת לב הקוראים לשירי אברהם ואברהים
אַבְרָהָם וְאִבְּרָהִים
אַבְרָהָם וְאִבְּרָהִים בְּלֶכְתָּם אַרְצָה כְּנַעַן
בִּקְשׁוּ רָקִיעַ לָבָן בְּלִי מִמְטְרֵי עוֹרְבִים רְעֵבִים
שָׁרָה וְהָגָר תּוֹעוֹת בְּמִדְבַּר בְּאֵר שֶׁבַע
עֵינַיִם שׁוֹאֲלוֹת חֵמַת מַיִם חַיִּים
וּמְעַט רָקִיעַ חוֹמֵל
שֶׁלֹּא יִכְרֶה קֶבֶר לַיֶּלֶד
שֶׁלֹּא יַמְטִיר נְשָׁרִים צְמֵאִים.
כְּשֶׁכָּלוּ הַמַּיִם
וְהַיֶּלֶד תַּחַת אַחַד הַשִׁיחִים
שָׁרָה וְהָגָר דּוֹמְעוֹת עַד הַיּוֹם -
תְּנוּ לָנוּ רַק אֶת אֱלֹהֵי שָׁדַי פּוֹרֵחַ בָּאָבִיב
לֹא סְתָיו עָדוּי בֶּאֱלֹהֵי צְבָאוֹת גָּדוֹל וְנוֹרָא
לֹא חרֶף נִצְחִי בֶּאֱלֹהֵי מִלְחָמוֹת נוֹקֵם וְנוֹטֵר
בָּהָר שֶׁאֵין לוֹ בַּיִת
בָּהָר שֶׁהַדְּמָמָה בְּפִסְגָּתוֹ צוֹעֶקֶת -
שָׁלוֹם
סָאלָם.