נעם סולברג ישב בהרכב דנג"ץ המרכולים, וקביעתו כי נגזר דינה של העתירה להידחות בשל היותה צבועה בצבע דתי צריכה להטריד כל אדם המתייצב בפני שערי בית המשפט העליון. סולברג אומנם לא פירט למי כיוון את דבריו - לחבריו להרכב או לדעת הקהל, אך ודאי שלא לסוחרים העותרים, שברחו כמו מאש מאזכור הסוגיה הדתית והתמקדו בהבטים החברתיים כלכליים של פתיחת המסחר בשבת. האם נכנעו רוב השופטים בהרכב לגל התעמולה בעיתונות בעד פתיחת המרכולים ששטף את דעת הקהל אז, והובל בידי קבוצת ידיעות אחרונות. או שמדובר בדעה מוכנה שהגיעו עימה "מהבית". כבר בפסק הדין מתח סולברג, שהיה בדעת המיעוט, ביקורת על הנשיאה מרים נאור על כך שאינה משיבה לשאלה מרכזית ועל כך שהרחיבה את מתחם הסבירות ללא צורך. הקביעה של סולברג באשר לתוצאת המשפט מטרידה כל אדם שיוקרת המערכת המשפטית חשובה עבורו. העליונים כך מסתבר, מבכרים את השיקול הדתי על פני זה המשפטי. הנימוקים הפסבדו משפטיים שבהם הם עוטפים את פסקי הדין אינם יותר מאשר צלופן נאה לגלולה מרה. יידע כל דתי/שמרן מעתה, כי כל עוד לא ישתנה הרכב בית המשפט העליון סיכוייו לקבל משפט צדק בסוגיות הנוגעות לנושאי דת ומדינה נמוכים. המשחק מכור מראש, ובמו ידיו כורת בג"ץ את הענף שעליו הוא יושב. בית המשפט העליון, שדמותה היהודית של מדינת ישראל הפכה לזרא בעיניו, מלהטט במדינת ישראל כראות עיניו - ברצותו מאריך וברצותו מקצר. די אם אזכיר את העתירות שהגישו בשנת 2018 עיריות ופוליטיקאים נגד שר הפנים וחוק המרכולים. עם הגשת העתירות ניהל בג"ץ דיונים תכופים. אולם מעת הכניסה לסחרחורת של מערכות בחירות והתחלפות ההנהגה, ממלא פיו מים וכמעט חמש שנים מהגשת העתירה ולאחר שהוגשו כל טענות הצדדים וההשלמות, משתהים שופטי בג"ץ ולא נותנים פסק דין בנושא. חוק המרכולים עדיין קיים בספר החוקים. הוא אינו מונח שם כאות מתה, אלא חי ובועט. שרת הפנים איילת שקד עושה בו שימוש פוליטי על-מנת לעכב את אישורו של חוק העזר העירוני בעניין פתיחתם וסגירתם של עסקים בשבת, שקיבלה כמעט לפני שנה עיריית חריש. אבל כל חבריה לקואליציית השינוי - ממרצ וישראל ביתנו ועד יש עתיד והעבודה אינם משמיעים הגה, אפילו לא ציוץ.