כשנחתנו בבן גוריון, חיכתה לי הודעה ממשרד הבריאות שעלי להגיע הביתה מייד ולהיכנס לבידוד. חמש דקות אחרי שנכנסתי התקבלה הודעה מ-police-covid ובה ביקשו/דרשו ממני לדווח על מיקומי. נכתב בהודעה שמותר לי לסרב, אבל במקרה כזה אזכה לפיקוח מוגבר ועלי לצפות לביקורים של משטרת הקורונה בביתי. דקה אחר כך הגיע קישור לסקר אינטרנטי שבודק את עמדתי לגבי בלתי מחוסנים ולהגבלות שהטילה עליהם הממשלה. רק אחרי שעניתי הבנתי שנפלתי בפח שטוו לי ובטיפשותי סימנתי את עצמי כמתנגד לממשלה ומכחיש קורונה.
האמת שמאוד נבהלתי. רק לפני כמה ימים הממשלה העבירה בטרומית חוק שמתיר לשוטר לבצע חיפוש בלי צו שופט [במקרה ועולה חשד ממשי לעבירה, הערת המערכת]. נזכרתי שהשכן ממול שמסוכסך אתי הוא שוטר ועבר בי רעד. פתאום היה נדמה לי שמישהו עומד ליד הדלת ומקשיב. הרגשתי נגיעה קלה בכתפי והסתובבתי בבהלה אבל לא היה שם איש. מזגתי לעצמי כוסית ויסקי כדי להירגע ופתחתי את האינטרנט להתעדכן. בדיוק שר המשפטים התראיין על הצורך לפקח על הרשתות החברתיות כדי להתגונן מפני מכפישים (אמנם בין בודדים) ושאר מפיצי שמועות.
בגוגל הודיעו בדרמטיות שאנחנו בתחילת גל תחלואה גדול ובלתי נמנע ובקרוב צפויים אלפי מתים שיגדשו את בתי החולים. רציתי לכתוב להם שהם מעוררים תבהלה מיותרת. רציתי להסביר להם שהאומיקרון הוא מעין נגיף חי מוחלש ואין בו סכנה, אבל משהו בפנים עצר אותי ומחקתי את התגובה. במקום זה דיווחתי על מקומי, נעלתי את הדלת, השארתי את המפתח במנעול והקפדתי שיהיה אור בסלון כדי שהאח הגדול יידע שאני בבית.
לא לבלוט
לילה. התריסים מוגפים. החדר חשוך. אני שוכב במיטה בעיניים עצומות. גופי מכורבל מתחת לשמיכה ורוחי משוטטת במחוזות רחוקים. לצופה מבחוץ נדמה שאני שקוע בשינה עמוקה אבל אני לגמרי ער. שוכב קפוא. לא זז, לא ממצמץ וכמעט לא נושם. הפנים שלי נראות רגועות אבל בתוכי מתחוללת סערה. הבית שלי נעול אבל איני מרגיש בטוח. לא עשיתי רע לאף אחד ולמרות זאת אני פוחד. לא תמיד זה היה כך. עד לא מזמן הרגשתי בטוח בביתי. פעם אפילו נהגתי לצאת ולשוחח עם אנשים. יכולתי להביע את דעתי בחופשיות, לכתוב טורי דעה ולהגיב ברשתות החברתיות. אבל עכשיו הכל השתנה.
קודם העיתון התחיל לצנזר אותי, אחר כך כבר למדתי לצנזר את עצמי. הסרתי מילים בוטות, הורדתי משפטים פרובוקטיביים, מחקתי רעיונות לא מקובלים והסתרתי דעות חריגות. עשיתי הכל כדי שלא לעורר חשד וכדי לא לבלוט. בהתחלה למדתי להיזהר. אחר כך למדתי לשתוק. עכשיו רק נשאר לי ללמוד איך לחיות עם הפחד. ענן הפחד הזה הולך איתי לכול מקום. פחד ממשטרת הקורונה, פחד ממשטרת המחשבות, אבל יותר מכול פחד מהמחשבות שלי שפורצות החוצה בלי שליטה ועלולות להסגיר אותי. יום לא בהיר אחד התברר לי שהמדינה שלי השתנתה והשאירה אותי ומיליוני אנשים נוספים מאחור. הפכנו לגולים בארצנו, מוקצים מחמת מיאוס. בישראל 2022 הבושה מתה והאמת מסתתרת.
בישראל 2022 דגל החרות האישית הורד למחצית התורן. בישראל 2022 אין יותר מקום לאתאיסט, ציוני וימני כמוני. בישראל 2022 מסוכן לתמוך בשלטון הרוב, להאמין בחוכמת ההמונים, להיות בעד שוק דעות חופשי, להיות בעד זנות חוקית ונגד תקינות פוליטית או אכיפה בררנית. פתאום כמעט כל מה שהאמנתי בו וכול מה שיקר לליבי הוא לא תקין פוליטית, לא חוקי, לא מוסרי או נחשב לטאבו. פתאום הפכתי בעיני הבריות לאדם גס רוח, קנטרן, פוגעני וקיצוני. בחוץ אני עדיין נראה כמו אריזת מתנה, אבל בפנים מרגיש כמו פצצת סירחון מתקתקת. עדין נותרה לך זכות הזעקה עצמי לוחש לי ואני רק מתכווץ עוד קצת מתחת לשמיכה, רוצה לזעוק וכלום לא יוצא. "יחד ננצח" אני לוחש לעצמי בשקט מתחת לשמיכה. ששש.. עצמי עונה לי, מצותתים לנו.