הצעת החוק להגבלת גיוס התרומות של נבחר ציבור שאושרה בשבוע שעבר בחיפזון בלתי-מצוי בוועדת השרים לחקיקה, היא מסוג ההצעות שמקומן לא יכירנו בספר החוקים של מדינה דמוקרטית ליברלית. ראשית, זה כך מפני שמדובר בחוק פרסונלי, כפי שמעיד הכינוי הלא רשמי שניתן לו, "חוק ברקת", כלומר שהוא נועד לפגוע בזכויותיו של אדם, או של קבוצת בני-אדם ולמנוע מהם פעילות מסוימת, ותמונת-הראי של חוק כזה היא שהוא מטיב עם אלה שחוקקו אותו. אך החוק המוצע הוא גם שיא של אנטי-ממלכתיות מאחר שמגמתו הבלתי מוסתרת היא לקדם אינטרסים פוליטיים ומפלגתיים באמצעות חקיקה ממלכתית.
במקרה הנדון, הכוונה אף רחבה יותר, דהיינו רצונה של הקואליציה הנוכחית לפגוע במחנה האופוזיציה שבראשו הליכוד, כפי שכתב אחד הפרשנים בעיתון זה: "בקואליציה הדעה הרווחת היא שיש לתמוך בהצעת החוק מפני שהיא מרבה מבוכה בשורות הליכוד". למרבה האירוניה, הקואליציה מסתייעת בכך ביריבויות פנימיות, לגיטימיות לכשעצמן, בגוף הפוליטי שהוא המטרה לחיציו. זו, כמובן, לא הייתה כוונת יוזם החוק, אבל הדרך לגיהנום, כידוע, רצופה כוונות טובות.
חקיקה פרסונלית היא בבחינת מהלך בלתי רצוי כמעט תמיד, פרט למקרים חריגים שכוונתם להנציח את מורשתם וזכרם של אישים דגולים במישור הלאומי או התרבותי, אך החוק המדובר הוא בעייתי במיוחד מפני שהוא מצטרף למסכת חוקים פרסונליים ופוליטיים של הקואליציה שמטרתם למנוע ממועמד מסוים להיבחר על-ידי רוב בציבור לתפקיד ראש הממשלה או אפילו לחברות בכנסת. היום זה נתניהו מחר זה יכול להיות מישהו אחר. תקדים הוא תקדים וכשהסכר נפרץ, הכל פתוח — קל וחומר שבממשלה הזאת ממילא קיימות מגמות שאינן מתיישבות עם עקרונות דמוקרטיים מקובלים.
החוק המוצע, אם לשפוט על-פי דברי יוזמו המקורי, איש האופוזיציה דווקא, בא להגביל את סכום ההשתתפות הכספית העצמית של מועמד בפריימריז מפלגתיים ולפעילות פוליטית בכלל, לסכום של 100 אלף שקל לשנה — לא גיוס תרומות, כפי שנכתב בטעות באחד העיתונים, אלא סכומים שהמועמד עצמו או משפחתו מוציאים מכיסם הפרטי, כולל הלוואות מבני משפחה. במילים אחרות, החוק מבקש למנוע מאיש ציבור לא רק מימון לבחירות אלא גם לפעילות פוליטית לגיטימית בין בחירות לבחירות.
תומכי החוק מהקואליציה מתעלמים, ויש להניח שלא במקרה, מדרכים אחרות שנועדות לסייע למועמד או לדבוקת מועמדים בשיטות שלא ניתן לשייכן לקטגוריות של החוק המוצע, כגון ערבויות כספיות של תומכים חיצוניים או פעולות תמיכה שונות שאינן אסורות על-פי חוק מימון המפלגות. בהחלט יש להקפיד שההשתתפות העצמית אכן תהייה כשמה כן היא, כלומר עצמית ולא קבלת כספים מגוף עסקי כזה או אחר, והאכיפה מבחינה זאת היא תפקידם של שלטונות המס והרגולטורים למיניהם. כל המגבלות האלה, הקיימות והמוצעות, נוגעות, כמובן, כמעט רק למפלגות שמקיימות בחירות דמוקרטיות מוקדמות כגון הליכוד, העבודה ומרצ ולא למפלגות המובילות בממשלת השינוי — "יש עתיד" (שעברה קובע גם את עתידה), "כחול לבן", "ימינה", "ישראל ביתנו" ו"תקווה חדשה" שאינן מקיימות אפילו מראית-עיין של בחירות פנימיות.
שיטת הפריימריז איננה אידיאלית ויש בה פגעים ועיוותים ולפעמים הטיות מכוונות לגבי רצון הבוחרים, אך בפרפרזה על דברי צ'רצ'יל על הדמוקרטיה, "היא הגרועה ביותר חוץ מכל היתר". בחירות דמוקרטיות פנימיות ובחירות למוסדות כמו הכנסת כאחד, צריכות לפעול על-פי קריטריונים של שקיפות מרבית, הן לגבי טיב המועמדים והן לגבי ההיבט הכספי, ולהיות נתונות לביקורת אובייקטיבית, אך לא באמצעות חקיקה חפוזה נגד מועמד מסוים או מפלגה ספציפית, כפי שמשתמע מהחוק המוצע. יש גם שיטות אחרות; בבריטניה איגודי העובדים מממנים את הבחירות של מפלגת הלייבור וארגונים כלכליים שונים את אלה של השמרנים, ובארה"ב דומה שסקרי הבחירות מתרכזים יותר בסכומי הכסף שמועמד מצליח לגייס הן ממקורות פרטיים והן מגופים שהוקמו במיוחד למטרה זו ולא בקולות שמובטחים לו, אך למיטב ידיעתי לא שם ולא שם חל איסור על מימון מכיסו של המועמד עצמו.
