יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, 27 בינואר, הוא יום שיחרור מחנה אושוויץ ב-1945, נופל הפעם על יום השנה השמונים להירצחו של מחולל לח"י, אברהם שטרן, יאיר, האגדי. כאשר הקצין הבריטי מורטון ירה ביאיר הכפות בגבו, הוא עשה מעשה נאצי. חיסל בדם קר את לוחם החרות העברי, שהחליט כי גם בשעה שהבריטים נלחמים בנאצים, אל לנו להפסיק מלחמתם בהם, בארצנו. שהרי בעוד הנאצים טובחים במיליוני יהודים, הבריטים נעלו את שערי הארץ בפני אלה שהצליחו להיחלץ מגיא ההריגה באירופה, אילצו אותו לשוב על עקביהם ולמות בידי הקלגס הגרמנו-נאצי. על אדמת אירופה הבוערת מתחת לרגליהם. יהודים נלחמו גם כשלא הייתה תקווה שיינצלו. בגבורתם הם שמרו על הכבוד היהודי. בגטו ורשה - כמו במצדה, אלפיים שנה קודם לכן. בארץ, אירגוני המחתרות עם נשק בידי לוחמיהם, ותעוזה באפם, הרימו את נס המרד לא כדי למות בכבוד, אלא כדי לשחרר את המולדת ולהקים בית לאומי לעם היהודי בארצו-מולדתו ההיסטורית. יאיר שאב השראה מאבי-מורי ז"ל, אב"א אחימאיר, שהיה ראשון שקרא לבריטים "כובש זר" והנהיג את הפגנות המרי הראשונות נגדם. זה היה עשר שנים לפני שקמה לח"י. יאיר ורזיאל היו סטודנטים בהר הצופים, כאשר לפני 90 שנה בדיוק, בפברואר 1932, ערכו שם הסטודנטים הלאומיים הפגנה בטקס קריאת קתדרה לשלום בינלאומי על שם בנטביץ'. מה שדרוש לנו עכשיו - הם קראו - זוהי קתדרה לצבאיות יהודית ו"פוצצו" את הטקס ה"ברית שלומי". יאיר ידע שמותו קרוב, שהוא ימות לא לשווא, אלא למען גאולת ישראל. הוא לא זכה לראות בכינון המלכות, מדינת ישראל שלמענה הקריב את חייו, ואת צבא ישראל השומר על ביטחון ישראל, אך הוא היה מגיבורי המאבק לעצמאות ישראל. הוא ניצח ורוחו מפעמת בלב צעירי ישראל, שרבים מהם יהיו בין העולים היום לקברו בנחלת יצחק, להצדיע לו. הרוח הזאת, המופת הזה, דרושים לנו בימינו אלה מול הנאצים ושונאי ישראל בני זמננו, אירן ואירגוני הטרור, המאיימים עלינו כאז כן עתה, שמונים שנה לאחר רצח יאיר.