"ספר זה לא נכתב כהאשמה ואף לא כדי לעורר אימה"

נוסף על כך, לאחר תקופה של עבודות פרך הועבר לוי לשמש כימאי במעבדה שבמחנה, וכך נחלץ מהעבודה הפיזית בקור המקפיא ובעינויים, ובמקום זאת שהה במעבדה מחוממת. ולבסוף, זמן קצר לפני הפינוי הכפוי של המחנה עם התקרבות הצבא האדום ממזרח, לוי חלה ואושפז במרפאת המחנה. במנוסתם החפוזה הותירו הנאצים מאחוריהם את האסירים החולים, ובהם גם לוי, בעוד יתר האסירים פונו מהמחנה בצעדת המוות. 80% מהאסירים ששרדו עד אז מצאו את מותם בצעדת המוות שיצאה מאושוויץ. את לורנצו לא ראה לוי שוב. עם שחרור המחנה יצא לוי למסע ארוך ומפרך שנמשך תשעה חודשים עד שחזר לבית משפחתו בטורינו. האמירה של לוי שספרו נכתב מיד אחרי המאורעות מקפלת בתוכה סיפור מורכב הרבה יותר. ב"הזהו אדם?" אנחנו קוראים שכבר במעבדה החל לוי לשרבט זיכרונות ותיעוד ראשוני מתוך התופת. אך הוא נאלץ להיפטר מהתיעוד, כי ידע שאם ייתפס עם הפתקים הללו ייגזר דינו למוות. רק במהדורה השנייה והסופית של "הזהו אדם?", שיצאה לאור בשנת 1958, הוסיף לוי כיתוב שמבהיר היכן נכתב הספר: "אביליאנה – טורינו, דצמבר 1945 – ינואר 1947". ובזכות הסיפור "כרום" בקובץ הסיפורים הטבלה המחזורית, שפרסם לוי בשנת 1975, אנחנו לומדים על התנאים שבהם נכתבו זיכרונותיו מאושוויץ – במשרד קטן ורועש במפעל הכימי שבו עבד בעוד עובדים חולפים ובאים ללא הפסקה. מעניין לגלות שהפרק האחרון של "הזהו אדם?", הטרי ביותר בזיכרונו, הוא שנכתב ראשון. למעשה לא הייתה ללוי כל כוונה לחבר ספר, אלא שהזיכרונות שעלו על הכתב התגבשו לסיפור כרונולוגי. כיום, 75 שנים לאחר שהסתיימה כתיבת הספר, אין מחלוקת שמדובר באחת העדויות העמוקות והחשובות ביותר מתוך אימת השואה, ובוודאי מהמוקדמות שבהן. אבל כאשר לוי ביקש לפרסם את הספר לראשונה, הוא נתקל בסדרת סירובים. סאגת ההוצאה לאור של הספר נשמעת בימינו כמעט בלתי נתפסת. "הזהו אדם?" כבר היה מוכן לפרסום בתחילת 1947. לאחר ששתי הוצאות כבר דחו אותו, פנה לוי להוצאה הגדולה אינאודי (Einaudi) שבטורינו. אך גם היא החליטה לוותר. אחרי מותו של לוי סיפרה הסופרת האיטלקייה-יהודייה נטליה גינזבורג, ששימשה עורכת בהוצאת אינאודי, על הטעות הנוראה שעשתה כשוויתרה על הספר 40 שנה קודם לכן.

בהעדר הוצאה שתפרסם את ספרו, החל לוי לשלוח פרקים ממנו לעיתונות, ותוך חודשים ספורים הודפסו שלושה פרקים בשני עיתונים מקומיים באיטליה. לבסוף הספר ראה אור בזכות התערבותה של אנה מריה, אחותו של פרימו לוי. היא שלחה את כתב היד להיסטוריון אלסנדרו גלנטה גרונה, וזה העביר אותו עם המלצה חמה לחברו פרנצ'סקו דה-סילבה, מנהל הוצאת ספרים קטנה, גם היא בטורינו. דה-סילבה הוא שהעניק לספר את שמו על בסיס אמרה שציטט לוי וכתב כפתיח לספרו (אפיגרף). דה-סילבה פרסם את יצירת המופת בת 198 העמודים ב-11 באוקטובר 1947. לוי התבקש לחבר כמה משפטים עבור העלון שיציג את ספרו לציבור, וכך כתב בו: "ספר זה לא נכתב כהאשמה ואף לא כדי לעורר אימה. המסר הנובע ממנו הוא מסר של שלום: אנשים ששונאים מפירים את חוקי ההיגיון לפני שהם מפירים את עקרונות המוסר". נראה היה שהשילוב של מוציא לאור חריף ומוכשר כמו דה-סילבה ומחויבותו של סופר מתחיל חדור תחושת שליחות, ישבור את חומת השתיקה שהחלה מתגבשת סביב השואה. אך בפועל הודפסה מהדורה מצומצמת שכללה 2,500 עותקים בלבד של "הזהו אדם?", ומתוכם נמכרו רק כ-1,500. אומנם הספר זכה לביקורת חיובית, אך עדיין לא הפך לרב-מכר. בשנת 1958 הוא יצא במהדורה מורחבת ובעריכה מחודשת בהוצאת אינאודי, אותה הוצאה שדחתה את לוי עשור קודם לכן. הספר המעודכן זכה להצלחה רבה וגם תורגם לשפות נוספות. עד היום העדות הישירה ועוצמת הכתיבה של לוי מעוררות עניין מתמשך בזיכרונותיו של אסיר במחנה ההשמדה אושוויץ. באפריל 1987 נהרג לוי בנפילה מחלון דירתו בטורינו. לבקשתו, נחקק על מצבתו מספר האסיר שלו באושוויץ. רק שנה לאחר מותו, בשנת 1988, יצאה לאור לראשונה מהדורה עברית של ספרו "הזהו אדם?". הספר ראה אור בהוצאת עם עובד. בשנת 2018 הוצגה במרכז פרימו לוי בטורינו תערוכה שהוקדשה כולה למהדורה הראשונה והמצומצמת של הספר, שפורסמה בשנת 1947. בבדיקה שנערכה אז אותרו כ-80 עותקים בלבד ברחבי העולם, הנמצאים בידי ספריות ואוספים פרטיים. המרכז החליט לבצע סקר מקיף ולתעד כל מהדורה ששרדה. משמח לדעת שכעת עותק מהמהדורה הראשונה נמצא גם בידי הספרייה הלאומית, וזאת בזכות תרומתו של אספן הספרים תומר דרור. על חשיבות מסירת עותק מהמהדורה המקורית של "הזהו אדם?" מרחיב אוצר אוסף יהדות בספרייה, ד"ר יואל פינקלמן: "מיד אחרי השואה פרימו לוי התחיל לדבר על נושאים שאחרים פחדו או לא היו מסוגלים לחשוף. המהדורה הראשונה של 'הזהו אדם?' מלמדת אותנו על הרצון של הניצולים להנציח את הזיכרונות שלהם כדי לשכך, ולו במעט, את הכאב האינסופי של האירועים. פעמים רבות סופר שמתקשה לפרסם את יצירתו מתגלה לאחר מכן כיוצר אומן בעל השפעה רחבה. המהדורה הראשונה של 'הזהו אדם?' מוכיחה עד כמה אסור לשפוט יוצר על בסיס ההתקבלות המיידית שלו".