כאשר הנשיא ג'ו ביידן קיים שיחת וידאו בשבוע שעבר עם מנהיגי אירופה בנושא אוקראינה, הייתה לה כל הדחיפות של עידן המלחמה הקרה. בהבדל אחד: ביידן הוסיף למשתתפים הקבועים – בריטניה, צרפת וגרמניה – את פולין, איטליה והאיחוד האירופי. לא היה זה במקרה, מציין ניו-יורק טיימס: האירופים התלוננו שהופתעו מהנסיגה האמריקנית מאפגניסטן ומעסקת הצוללות עם אוסטרליה. הפעם, ביידן יוצא מגדרו כדי לערב את בעלי בריתו בכל צעד של המשבר.
מבחינת ממשל ביידן, זוהי התחלה מחדש נחוצה במישור הדיפלומטי. ארה"ב פועלת בשיא המרץ לשלב את בעלות בריתה האירופיות בניהול המשבר באוקראינה: 180 פגישות בדרג בכיר מאז אמצע נובמבר. למרות בעיות הפנים והספקנות כלפיו בכמה מהבירות האירופיות, ביידן הפך למנהיג התייצבותו של המערב מול ולדימיר פוטין. הדגש ששם הממשל על אחדות, מסבירים פקידים בו, נועד להבהיר לפוטין שלא יצליח להשתמש במשבר כדי לסדוק את נאט"ו.
לפני ששלח את תגובתו הכתובה לדרישות הקרמלין בשבוע שעבר, הממשל החליף טיוטות רבות עם האירופים, כדי שיבדקו כל פסקה וכל מילה הנוגעות לכל מדינה ספציפית. לאחר מכן שוחח ביידן טלפונית עם עמיתו האוקראיני, ולדימיר זלנסקי, והבטיח שארה"ב ובעלות בריתה יגיבו בהחלטיות על פרישה רוסית לארצו. ארה"ב גם דרשה לכנס את מועצת הביטחון של האו"ם לישיבת חירום מחר (31.1.22).
פוטין מנצל את נקודות החולשה
לביידן היו גם טעויות בניהול המשבר, מציין הטיימס, ובראשן פליטת הפה על ההבדל בין "פלישה קטנה" לבין "פלישה גדולה". במקביל, האירופים חוששים מכך שביידן עלול להיות רק אתנחתה בין שתי כהונות של דונלד טראמפ וספקניים לגבי מחויבותה הבינלאומית של ארה"ב. יש הסבורים, כי פוטין מנצל בדיוק את נקודות החולשה הללו משני עברי האוקיינוס האטלנטי, כולל הממשלה החדשה בגרמניה והבחירות הקרבות בצרפת.
פוטין אכן מוליך את האירועים יותר מאשר ביידן, אבל הוא אמר במפורש שאינו מעוניין בעסקה לגבי אוקראינה עם איש מלבד "נשיא מעצמת-העל השנייה". הדבר מלמד על תפקידה המרכזי של וושינגטון בביטחון אירופה, וגם שלא משנה מה חושבים עליו באירופה ובמוסקבה – ביידן הוא המוביל את תגובת המערב. האירופים אומרים, שהוא נכנס לתפקיד בהתלהבות גדולה מזו של טראמפ וגם מזו של ברק אובמה. טראמפ עצר סיוע צבאי לאוקראינה כאשר דרש מ-זלנסקי סיוע במציאת מידע מזיק על ביידן, ואילו אובמה לא ראה בה נושא אסטרטגי מרכזי לאחר הפלישה הרוסית ב-2014.
כאמור, המדיניות הנוכחית של הממשל משקפת את הלקח המר של הנסיגה הכאוטית מאפגניסטן. הפעם, פקידים אמריקנים התייעצו עם מגוון רחב של גופים אירופיים: האיחוד האירופי, מועצת אירופה, הארגון לביטחון ושיתוף פעולה באירופה ו"התשע של בוקרשט" (חברות נאט"ו במזרח אירופה).
לאירופה אין מנהיג משלה
אחד האתגרים שבפני ביידן הוא העדרו של מנהיג אירופי היכול לקבץ מאחוריו את יתרת היבשת. זה היה התפקיד של אנגלה מרקל מול אובמה וג'ורג' בוש הבן, ושל טוני בלייר מול בוש הבן וביל קלינטון. כעת יש לגרמניה קנצלר טרי (אולף שולץ), ואילו בוריס ג'ונסון שקוע בשערוריית מסיבות הקורונה שהתקיימו בדאונינג סטריט 10, והברקזיט הרחיק את בריטניה מהובלת היבשת. בריטניה אומנם שיגרה סיוע צבאי לאוקראינה, אך מניעיה הם בעיקר הוכחת עצמאותה לאחר הברקזיט.
גם צרפת הקשיחה את עמדתה, כאשר הנשיא עמנואל מקרון הציע לשלוח חיילים לרומניה כדי לחזק את האגף המזרחי של נאט"ו. אבל הוא עומד בפני בחירות בחודש אפריל, וגם הוא רוצה למלא תפקיד עצמאי בנפרד מהאיחוד האירופי; בסוף השבוע שוחח מקרון עם פוטין. דיפלומטים צרפתים אומרים, כי צעדיו של מקרון אינם צריכים להפריע לארה"ב, משום שהוא הבטיח לתמוך בכל צעד של נאט"ו, וכי הללו מיועדים בעיקר מול גרמניה. הקואליציה החדשה בברלין נמשכת לכיוונים שונים, מסביר הטיימס: הירוקים והדמוקרטים החופשיים מצדדים בקו תקיף יותר מול רוסיה, בעוד הסוציאל-דמוקרטים בראשות שולץ שואפים מסורתית לשמר את הקשרים המסחריים והדיפלומטיים. שולץ עצמו מפגין עד עתה חוסר ביטחון עצמי.
למרות כל האפשרויות לחוסר אחדות, דיפלומטים אומרים שארה"ב, האיחוד האירופי ונאט"ו מסכימים על שני נושאים בסיסיים: לא יישלחו כוחות קרביים לאוקראינה, ועל רוסיה יוטלו עיצומים כבדים אם תפלוש (אם כי האירופים, ובמיוחד גרמניה, עשויים להסתייג מהקשים שבהם מחשש לתגובות נגד שיפגעו בהם). פקידים אירופים אומרים, כי גרמניה מוכנה לשלם מחיר כבד והכל מונח על השולחן, כולל הימנעות מהפעלת צינור הגז נורדסטרים 2 מרוסיה לגרמניה.
סדרת הפרובוקציות של פוטין – הכנסת כוחות גדולים לבלארוס, קיום תמרונים נרחבים בגבול אוקראינה ובים הבלטי, תמרון מתוכנן מול חופי אירלנד – איחדו את ארה"ב ואירופה בצורה ששום מנהיג אמריקני או אירופי יכול היה לעשות, מסכם טיימס. דרישותיו ואיומיו כה קיצוניים, עד שלמערב אין ברירה אלא להדק שורות; איומים מחזקים בריתות.