יצאתי מהבית בסביבות השעה עשר וחצי ופניי מיועדות למקום עבודתי, אך שיחה עם חבר על אודות החיסון הרביעי ועל התורים הארוכים הנשרכים בקופות החולים, גרמה לי לסובב את הגה מכוניתי לכיוון בית החולים "משגב לדך", כדי לקבל את זריקת החיסון הרביעית, ללא קביעת תור מראש.
החניתי את מכוניתי קרוב לבניין בית החולים ועליתי לקומה השלישית. המולה קידמה את פניי. אנשים רבים ישבו על כסאות לאורך המסדרון, שוחחו ביניהם וחיכו לתורם לקבל את החיסון. איש אחד הרים קולו ואמר ש כ ו ל ם ישמעו, שהוא יושב כבר כמעט שעה ותורו עוד לא הגיע..., היו שהסכימו עמו ואחרים אמרו, שכאן צריכים להצטייד בסבלנות, כי יש הרבה אנשים בתור, הצוות הרפואי מצומצם ועושה כמיטב יכולתו והערות מסוג זה בקול רם לא יועילו, אלא רק יגרמו לדמורליזציה וצער גם כך לא חסר.
מחמאות על הבוקר
שמתי פעמיי לדלפק המחלקה ופניתי לגבר שישב שם. אמרתי לו, שבאתי לקבל חיסון רביעי ושלא קבעתי תור מראש כי נאמר לי, שאנשים בני שבעים ומעלה, יכולים לבוא ללא תור ולקבל את החיסון. הוא הביט בי בחיוך ואמר: "התכוונת, שאנשים מגיל שישים ומעלה יכולים לבוא ללא תור". חייכתי קלות לשמע המחמאה. האיש ביקש את כרטיס קופת חולים שלי, ורשם אותי רביעית ברשימת השמות שבאו ללא הזמנה מראש.
אחרי שלושת רבעי שעה הגיע תורי. שמעתי שמכריזים את שמי ובחור צעיר פסע לקראתי: "את גברת סיאני"? שאל, וסקר אותי במבט קצר. "כן, זו אני". "בואי בבקשה. פסעתי בעקבותיו עד שהגענו לפתח החדר שבו עבד ואז הסתובב ואמר לי: "סליחה גברת שאני שואל, אבל תמיד את באה בלבוש חגיגי כל כך כדי לקבל זריקה"? הוא חייך ונתן לי להיכנס לפניו לחדר בתנועת יד תיאטרלית ובקידה קלה.
"תודה, תודה", צחקתי, נהנית מהמחווה ואמרתי: "אני מאוד גנדרנית בדרך כלל, מצוידת בכובע ובפרח בדש בגדי כפי שאתה רואה. אנשים בירושלים מכירים אותי כך. זה 'כרטיס הביקור' שלך, אמרו לי לא פעם. הבוקר, הייתי קצת עצובה וככזאת, התלבשתי בבגד יותר חגיגי מהרגיל כדי לקבל מחמאות. הן מעלות את מצב הרוח, מייבשות את הדמעות ועוזרות לי לשכוח את הגורם לעצבות. אתה השני היום שמחמיא לי וכבר אני מחייכת ומרגישה פחות עצובה. אתה רואה שה'פטנט' שלי עוזר"?
"את עצובה? מה פתאום, את מחייכת כל הזמן. כך נראית אישה עצובה"? אמר והביט בי בעיניים שואלות, תוך שהוא דוחק את כפות ידיו לכפפות כחולות מגומי דק. "אתה רואה איך אני מצליחה להסתיר את העצבות וחוסכת ממני שאלות שאיני רוצה לענות עליהן?
המתנדבים בעם...
כאישה מבוגרת, באתי לכאן כדי להתחסן בפעם הרביעית, אבל אתה, כגבר צעיר, מה אתה עושה פה בין כל הקשישים"? הוא פרץ בצחוק רענן ואחרי שנרגע אמר: "לפני קרוב לשנתיים השתחררתי מהצבא בו שימשתי כחובש קרבי. כשהתחיל כל הסיפור הזה עם הקורונה, ביקשו ממני שאבוא להתנדב ולעזור להם להזריק לכל האנשים את החיסון הראשון. היו אז תורים ענקיים ולא היו מספיק צוותי רפואה, כי הכל בא לנו בהפתעה לא נעימה, כפי שאת זוכרת, אז ביקשו שאגיע לכאן ונשארתי כאן. אני בא לבית החולים להתנדב למספר שעות פעמיים בשבוע".
"ומה אתה עוד עושה בחיים מלבד לדקור אנשים קשישים בזרוע"? הוא צחק ואמר: "אל תדאגי, אני לומד באוניברסיטה העברית לתואר בחוג ליחסים בינלאומיים". "יפה, כל הכבוד לך"! אמרתי. "אפרופו התנדבות ב'משגב לדך'. יש לי 'רומן' ארוך עם בית החולים הזה. לפני שנים רבות, שימשתי כמעין אחות-מסייעת לד"ר מזל. הוא טיפל בפציינטים שסבלו ממיגרנות בבית החולים 'משגב לדך', שהיה בבניין ישן מאבן ברחוב כובשי קטמון, לא רחוק מכאן. עבדנו כצוות מספר שנים בצריף קטן שנבנה בחצר ושימש כמרפאה שלו. ד"ר מזל היה רופא יוצא מן הכלל ושמו יצא למרחוק. רבים מאנשי ירושלים ומחוצה לה נהרו למרפאה שלנו, למצוא להם מזור מסבל המיגרנה.
אחר כך עברנו לבניין החדש הזה (ברחוב חזקיהו המלך 27 בירושלים). הייתי עדה להקמתו ושיפוצו בשנת 2005 על-ידי קופת חולים "מאוחדת", שאני חברה בה, ולהתקנת חלונות הוויטראג' היפהפיים שהוצבו בקדמת בית החולים. גם בזכותם המועצה לישראל היפה זיכתה אותו בתואר 'בית החולים הנאה בישראל היפה!' מאוחר יותר, מינה אותי מר ראובן קשאני, שהיה יו"ר הוועד המנהל של בית החולים, כחברת הוועד המנהל, כאות תודה על התנדבותי רבת השנים לבית החולים.
לאחר זמן מה, הצטרף אלינו גם הזמר
יהורם גאון". "יהורם גאון? מה, הוא בא לשיר לחולים שירי ירושלים"? "לא", צחקתי, "הוא הצטרף בזמנו לוועד המנהל של בית החולים. והיום, אני באה לכאן כפציינטית, כמו כולם, ולא כחברת הוועד המנהל לשעבר לקבל זריקת חיסון. המקום הזה מעלה בלבי זיכרונות רבים".
"באמת"? הביט בי הלה בהתפעלות ובעיניים מאירות אמר: "אם לפני כן הייתי יודע זאת, לא היית מחכה בתור אפילו דקה אחת! ועכשיו, יש לי את הכבוד להזריק לך את זריקת החיסון הרביעית...", "מתוך אלו שבוודאי תבואנה אחריה, כך שאולי תהיה לך הזכות להזריק לי שוב", הערתי ושנינו פרצנו בצחוק לשמע הבדיחה המרה.
"תפשילי בבקשה את השרוול..., כן, ככה, יופי! כל העסק ייקח שנייה, אל תפחדי, זה לא כואב ואני מיומן", אמר ונעץ בזרועי את המזרק בחיוך מרגיע. "תודה, זה בסדר, אני לא מתרגשת מזריקה". עוד לא הספקתי לסיים את המשפט, והוא שלף את המחט מזרועי והניח צמר גפן על מקום הזריקה: "עכשיו תנוחי רבע שעה לפחות, ואחר כך את יכולה ללכת לדרכך". אמר והוריד בשתי משיכות נמרצות את הכפפות הכחולות מעל כפות ידיו והשליכן לפח האשפה.
"תשמע, אף פעם לא היה לי נעים כל כך לקבל זריקת חיסון כמו היום. לכן, מגיע לך 'פינוק'", כך אמרתי ולפני שהבין למה כוונתי וזקף למולי שתי עיניים תמהות, שלפתי מתיקי חפיסת שוקולד משובח עטופה בנייר שוויצרי יפה, מעוטרת ב"פרח מתנה" והגשתי לו אותה בחיוך. הוא הסמיק קלות ואמר: "ו'אוו', תודה רבה, לא היית צריכה..." "נכון, אך גם אתה לא היית צריך לפתוח את הבוקר שלי ברגל ימין, למחוק את מצב רוחי העגום ולשמח אותי. עשית זאת ומגיע לך"!
"אני מצטער שאני לא יכול ללחוץ את ידך. כל טוב לך, גברת שמחה. אני מאחל לך בריאות טובה." "תודה! גם אני מאחלת לך בריאות איתנה והצלחה בלימודים", אמרתי ופניתי לכיוון המעלית.
ירדתי לנוח ברחבת הכניסה של בית החולים "משגב לדך", סוקרת בעיניי את חלונות הוויטראג' היפהפיים. השעה הייתה קרובה לחצות היום. הזמנתי צלחת מרק עדשים חם ומהביל שחימם את גופי והיה טעים טעים. אחר כך נסעתי במצב רוח מרומם לעבודה ואילו הצער, רחק ממני עד שנעלם!
