בריטניה חוגגת אירוע חסר תקדים בתולדותיה: 70 שנות מלוכה. המלכה אליזבת הצטרפה (יום א', 6.2.22 - יום השנה למותו של אביה, המלך ג'ורג' השישי) לשלושה מונרכים בלבד שמלכו 70 שנה ומעלה. בחודש יוני היא תתייצב במקום השני בהיסטוריה; כדי לעבור את לואי ה-14 יהיה עליה למלוך עד מאי 2024, ורק טיפשים – מעיר דיילי טלגרף – יוציאו זאת מכלל אפשרות.
יובל הפלטינה אינו עניין של שבירת שיאים אלא הזדמנות למחשבה על משמעותה של המלכה למדינה ולתושביה. אליזבת הפכה לכוח מוסרי שאין דומה לו בחברה בה הסטנדרטים הציבוריים הולכים ומידרדרים. התמונה הזכורה ביותר שלה מן התקופה האחרונה היא בדידותה בהלוויתו של הנסיך פיליפ באפריל שעבר. כאשר בריטים כה רבים זועמים על התנהלות הפוליטיקאים וראש הממשלה מול מגבלות הקורונה, ההבדל לא יכול היה להיות בולט יותר.
העולם ובריטניה השתנו לבלי הכר מאז 1952, אבל התדמית הציבורית של המלכה נותרה כשהייתה. זה מה שהופך אותה למגדלור מוסרי ולמנהיגה טבעית: יש לה תחושת חובה, נאמנות וכנות שיצאו מן האופנה, ושרגשי האחריות שלה הפכו אותם ליצוקים בבטון. בעוד וינסטון צ'רצ'יל התנגד לשידור ההכתרה בטלוויזיה מחשש ש"יצפו בה אנשים בפאבים כאשר הם חבושי כובעים", כיום הכבוד כלפי המלכה הוא ברור ומוחלט.
אליזבת הייתה יוצאת דופן ב-1952 בכך שלא מילאה תפקיד משני לצידו של גבר. נשות בריטניה באותה עת נתפסו כמי שתפקידן לבשל, לנקות ולטפל בילדים; לעיתים קרובות הם נישאו בסוף שנות העשרה או בתחילת שנות ה-20 לחייהן, ללא כל מחשבה על קריירה. החוק למניעת אפליה בשכר נכנס לתוקפו רק ב-1975; עד 1958 לא היו נשים בבית הלורדים, ועד 1994 לא היו נשים בכמורה; האישה הראשונה בתפקיד ראש הממשלה הגיעה ב-1979; כמעט אף אישה לא למדה באוניברסיטה ב-1952. לעומת 56% מהנשים הצעירות כיום.
למרות שבריטניה איבדה כמעט את כל מושבותיה, המלכה אימצה אל ליבה בהתלהבות את חבר העמים, שנתן לה תחושת המשכיות לעבר האימפריאלי של ימי נעוריה; היא והגוף התפתחו יחדיו. בארצה-שלה המלכה כה חשובה למיליונים משום שהיא סמל של המשכיות. זה בוודאי מקשה עליה להתמודד עם בעיות בבית, כמו מעלליו של הנסיך אנדרו. הוא אולי בנה האהוב וחף מפשע עד שתוכח אשמתו, אבל טיפשותו מטילה צל על זמן של חגיגות, טוען הטלגרף. מן הסתם גם קשה עליה להשלים עם התנהגותם של הנסיך הארי ומייגן מרקל, לנוכח הסטנדרטים שהיא מטילה על עצמה.
מבחינת המלכה, כל חגיגות היובל שלה (זוהי הרביעית אחרי 1977, 2002 ו-2012) הדגישו את חובת השירות לציבור – והנוכחית איננה שונה. מבחינת הבריטים, זוהי בראש ובראשונה הזדמנות להודות לה. רק 15% מהבריטים הם בני למעלה מ-70, ו-90% מהם אינם זוכרים מונרך אחר. אליזבת איננה מעוניינת לוותר על הכתר ותעשה זאת רק אם מצב בריאותה יחמיר במידה ניכרת. אבל כאשר היא נכנסת למחצית השנייה של העשור העשירי לחייה, תתפתח בסופו של דבר מעין מלכות-משנה. היא איננה על-אנושית, למרות שלפעמים נראה שכן.
הצעד ההגיוני הבא הוא שהנסיך צ'רלס יסייע לה בחלק מן החובות החוקתיות, כגון פגישות עם ראש הממשלה או קבלת כתבי ההאמנה של שגרירים, יקרא חלק מן המסמכים המגיעים אליה ויעדכן אותה. אבל זה טמון בחיקו של העתיד. עם קצת מזל, הקורונה תסתיים ובחודש יוני ניתן יהיה לקיים את שבוע החגיגות המתוכנן והמלכה שוב תהיה בקרב נתיניה. בריאותה המדהימה בגיל 95 ומסירותה לארצה, הן סיבות מצוינות לחגוג. הבריטים אכן צריכים לחגוג, על שזכו לחיות בעידן האליזבתני – מסיים הטלגרף.