השופט: חגי ברנר, סגן נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב

המועד: יום ראשון, 30.1.2022,שעה 10:00

הנושא: חדלות פרעון

חגי ברנר הוא כיום שופט חדלות הפרעון הבכיר בישראל ומנהל כמה וכמה תיקים משמעותיים, אך אין הוא מזלזל גם בקטנות. כעת על שולחנו בקשות לפירוק שורה של חברות בעלות חובות של לכל היותר מיליוני שקלים בודדים, ואשר רובן אינן פעילות מזה שנים אחדות. עד מהרה מתברר, כי מדובר בשיטת הסרט הנע - והדברים אינם נאמרים כביקורת אלא כציון עובדה, ומיד נעמוד על משמעותה. בא-כוח הממונה על חדלות פרעון (לשעבר הכנ"ר) מגיב לבקשות, מציע שמות של נאמנים, ברנר בוחר אחד וקובע דיון חיסול לעוד שנה או שנה וחצי. בדרך ברנר שם לב לפרטים, חלקם איזוטריים וחלקם מהותיים. כך למשל, הוא מנסה לזהות את עורכת הדין המוצעת לנאמנת: "היא לא ממשרד [פלוני]? אני רוצה לוודא שאני מקשר את השם לפנים. לא משנה". ברנר מתעניין לגבי רשימת בעלי התפקידים עליהם ממליץ בא-כוח הממונה - קצת משונה, בהתחשב בכך שהיינו מצפים שהוא יידע זאת בתפקידו ובנסיונו. אבל אולי ברנר באמת עוסק יותר בתיקים הגדולים בהם בעלי התפקידים באים מתוך מבחר קטן יחסית של עורכי דין בכירים, ופחות מכיר את הפרקטיקה של הפירוקים הקטנים. "זה ברשימה של ממוני חברות סטנדרטיים, נכון? ויש [מומלצים ל]פירוקים מורכבים. כמה רשימות יש?" - שתיים, ותהיה עוד תת=רשימה לפירוקים מורכבים במיוחד. "אז יש שתי רשימות", מסכם ברנר, "ותהיה רשימה שלישית שהיא תת-רשימה, וזה בנוסף לרשימת [בעלי התפקידים לחייבים] יחידים. אבל עכשיו איבדתם את ראש המערכת", הוא אומר בחיוך, בעקבות מינויה של מי שהייתה כונסת הנכסים הרשמית, סיגל יעקבי, לשופטת במחלקה הכלכלית בבית המשפט המחוזי בתל אביב, שלושה ימים לפני כן.

"אה, אז זה בטח מישהו מנצרת"

אחד התיקים מעורר שאלה יוצאת דופן. חברה שאיננה פעילה מאז 2013 וחובותיה מסתכמים ב-1.2 מיליון שקל. ברנר שם לב שבעליה מצוי כבר בהפטר מפשיטת הרגל האישית שלו, ושואל מי היה בעל התפקיד בתיק שלו. הצדדים אינם יודעים, ובא-כוח הממונה מסביר שתיקו של הבעלים התנהל בבית המשפט המחוזי בנצרת. "אה, אז זה בטח מישהו מנצרת", מגיב ברנר. אבל זו בדיוק הנקודה: בא-כוח הממונה מבקש להבין את פשר הפיצול - הבעלים בנצרת והחברה בתל אביב. ברנר מעיין בתיק: "יש פה שלוש חברות באותה כתובת. אני אגיד לך למה - כי כתובתו של בעל המניות היא בחיפה". אבל ברנר מבקש לוודא שהחברה לא נרשמה בתל אביב רק כדי שהפירוק שלה יתנהל כאן ולא בנצרת, תהא הסיבה אשר תהא. הוא פונה לבא-כוח החברה: "אני אתן צו פתיחה [להליכי חדלות פרעון על תנאי], בתנאי שאדוני יבדוק תוך שבעה ימים שזו הכתובת. אם שינו את הכתובת עכשיו, ברור שזה לא תופס". ברנר מכתיב בשמו של בא-כוח הממונה: "יש לבדוק מתי שינו את הכתובת, כדי למצוא מצב של forum shopping". בהחלטתו מציין ברנר, שעל בא-כוח החברה לבדוק האם מדובר בשינוי כתובת שנעשה לאחר הפסקת הפעילות". החברה הבאה שייכת לאותו מארג חברות, וברנר נותן הוראה זהה. בא-כוח הממונה מציין ש"אלה חברות בלי כלום", וברנר רואה בכך הזדמנות לבעלי תפקידים: "אז שיתאמנו על חברות בלי כלום". אלא שהוא ממנה לנאמן את עו"ד שולי גולדבלט, מן המובילים בתחום שבוודאי אינו צריך "להתאמן על חברות בלי כלום" - וזה מוביל אותנו לאחת משתי שאלות הרוחב המשמעותיות העולות מ-20 הדקות בהן התנהלו דיונים אלו.

מדוע צריך לנהל דיונים

האחת היא, מדוע בכלל יש צורך בדיונים הגוזלים את זמנם של כל המעורבים. אם יש בקשה של החברה ויש הסכמה של הממונה על חדלות פרעון, לכאורה אפשר לסגור את הכל בהחלטה של בית המשפט ולקיים דיונים רק כאשר עולות שאלות כמו זו של כתובת החברה. כאשר מספרים לנו ללא הרף שהזמן השיפוטי הוא המשאב היקר ביותר והמצוי במחסור מתמיד, 20 דקות ועוד 20 דקות מצטרפות לשעות רבות. השאלה השנייה והחשובה עוד יותר היא אופן מינוי בעלי התפקידים. אחד ההיבטים המרכזיים של חוק חדלות הפרעון החדש היה העברת ההמלצה על בעלי התפקידים לידי הממונה על חדלות פרעון (צעד לו התנגד בחריפות הנשיא דאז של בית המשפט המחוזי בתל אביב, איתן אורנשטיין, שהיה שופט הפירוקים המוביל לפני פרישתו). הרעיון המבורך היה לתת עבודה ליותר עורכי דין (ולפעמים רואי חשבון) מאשר הקבוצה המצומצמת שהייתה מוכרת לשופטים. אבל הביקור באולמו של ברנר מעלה, לפחות כדוגמית, שזה לא ממש עובד. ראשית, ראינו שלא תמיד ברנר יודע בבירור את מי הוא ממנה - באותה שאלה על עורכת הדין שהוא מנסה לקשר את שמה לפניה; וכך בית המשפט הוא סוג של חותמת גומי להמלצות הממונה. שנית, כאשר בא-כוח הממונה הציע שלושה שמות - ברנר כמעט תמיד בחר את הראשון, ומיד נראה מתי לא עשה זאת. זו איננה בחירה מושכלת והיא מעניקה כוח עצום לממונה, שבאי-כוחו מן הסתם שמו לב עוד לפני המדור לדרך המינוי הזאת. שלישית והחשוב ביותר: כאשר ברשימת המומלצים של הממונה היו עורכי דין ידועים, ברנר בחר בהם גם אם שמותיהם לא היו הראשונים. ראינו כיצד הוא מינה את גולדבלט לחברה קטנטנה וחסרת חשיבות, ולפני כן הוא בחר את עו"ד אביחי ורדי - עוד אחד מן המוכרים בתחום. מה שמלמד, שהמצב הנוכחי יוצר שורה של עיוותים: בית המשפט ממנה עורכי דין בצורה אקראית על-פי סדר הופעתם ברשימת הממונה, גם אינו מכיר אותם; ועדיין יש הטיה ברורה לטובת עורכי הדין המובילים. לא לכך התכוון המחוקק, והדבר טעון בדיקה ותיקון.