התרעה כאתראה - התעשתו

אני תומך בגישת ליברמן הגורסת שאין לפזר כספי ציבור באופן פופוליסטי כאשר סקטורי עובדים כגון העצמאיים וכאלה שאינם עובדים (או עובדים חלקית מבחירה חופשית) במגזר החרדי והערבי ולא רק בהם, פיתחו השקפה מעוותת והרסנית למשק, התולה את האחריות לקיומם הכלכלי בממשלה ומשחררת אותם מכל אחריות עצמית. נראה ששטיפת המוח שעברנו בעולם ה-PC בשילוב עם אגו-צנטרליזם קיצוני שצמח במקומותינו לאחרונה בקצב מבהיל, ניתקו אותם כליל מהדיון החברתי-כלכלי העקרוני של אחריות אישית של אזרחים בדמוקרטיה נורמלית ונורמטיבית. לפני שנמשיך במצעדי הסרק המכונים "הבעת דעות באמצעות הפגנות רחוב", כדאי שנברר ונזכיר לעצמנו מה לגיטימי בדמוקרטיה ליברלית ומה שייך לעולם הדיקטטורי של הסוציאליזם המרכסיסטי, המבקש להטיל אחריות "ממלכתית" כוללת על המדינה לביטחון הכלכלי השלם והמלא של אזרחיה. על-רקע אירועי אוקראינה ומפלת רוסיה הסובייטית, שאלות אלה ניגזרות באופן ישיר מהמלחמה הקרה-חמה של המחצית השנייה של המאה הקודמת שאלה הם חלקים מספיחיה. ראשית, אומר שלדעתי בעיני רוב הציבור הישראלי השתחררה מדינת ישראל כבר מזמן מרעיונות הסוציאליזם המרכסיסטי וחרף העובדה שיש בה עדיין כת של מאמינים בו, העם היהודי ברובו אינו אוהב גישה זו ואינו מקבל אותה כשיטה הכלכלית-חברתית הרצויה לו. ישראל ביסודה היא דמוקרטיה ליברלית, שבה שומר הציבור על חופש פעולה והחלטה רחבים בתחומי הפרט וכלכלת-הבית. תפקידה של המדינה הוא להציע את התשתיות והמיסגרות המשותפות שבהן מתנהל החופש האינדיבידואלי ובהן מתקיימים ופועלים המנגנונים הממלכתיים המשותפים לכל האזרחים כגון: הצבא, המשטרה, מערכת המשפט והתשתיות הלאומיות. כל אלה מנוהלים על-ידי הממשלה, מפוקחים על-ידי הכנסת ומנוטרים על-ידי מערכת אכיפת החוק, כשכולם יחד פועלים במסגרת חוקי היסוד וחוקי המדינה. במבנה משק כזה, מתקיימת כלכלה ציבורית (משותפת לקבוצות גדולות או קטנות) וממלכתית (זו שמניעה את מסגרות החובה שבאמצעותן מקיימת המדינה את השירותים שהיא מספקת לכלל הציבור) וכן כלכלה פרטית - זו שבה האזרח נוטל על עצמו אחריות אישית על הפעילות הכלכלית שממנה הוא מתפרנס. תפקיד המדינה הוא לאפשר את פעילותן של כלכלות אלה במידה מירבית של חופש פעולה והחלטה אך תוך איזון מתמיד בין צרכים פרטיים לצרכים כלליים. המדינה איננה כוח עליון, היא מתפקדת בעולם שמכתיב גם לה חוקי משחק (למשל: חוקי הטבע) בעולם שהכוחות המדיניים בו אינם סימטריים ואינם צפויים ובעולם שתהליכי היסוד בו אינם ניתנים לחיזוי מלא ומוחלט. על-כן בדמוקרטיה ליברלית מחייבים תהליכים אלה מודעות של הפרט החברה והמדינה והחברה למצבים בלתי צפויים, שכאשר משמעותם היא גרימת נזקים וממדיהם נרחבים וחובקים חלקים גדולים במשק הלאומי - אנו מכנים אותם "אסון" (או "אסון לאומי"). אף אדם (אזרח) אינו פטור ממודעות למציאות בסיסית זו ומנקיטת אמצעים שתכליתם למזער עבורו נזקים באירועים בלתי צפויים. כך גם המדינה ומוסדותיה וכך גם המפעלים הכלכליים שבה בין אם הם ממלכתיים, ציבוריים או עצמאיים (אינדיבידואליים). אי-נקיטת צעדים מונעים או הגנתיים בכל אחד מהסקטורים הוא בגדר רשלנות פושעת וכל רשלנות פושעת שעיקרה הוא להטיל על הציבור את התוצאות לאי-קיום הנדרש על-פי האחריות האישית מחייב גמול מתאים. הגמול הוא ענישה או נשיאה עצמית בעול התוצאות במידה המרבית שאינה מסכנת את עצם החיים. אם יש בכך צורך, נעזרת המדינה האוכפת את חוקי ההתנהלות החברתית הכוללת בבתי המשפט, אך עדיף לסייג את מעורבותם של אלה למקרים חריגים ולא למציאות הכללית. בשנתיים האחרונות עברה מדינת ישראל יחד עם שאר העולם את חווית מגיפת הקורונה. מגיפה זו גררה תחלואה רחבה ובחלקה קשה אשר הפילה מיליוני קורבנות, שיבשה את אורחות החיים בעשרות מדינות וגררה נזקים כלכליים נרחבים. דומה שאף אחת מהמדינות שנפגעו בה לא יצאה ממנה כשידה על העליונה, אולם במקום שהייתה הכנה טובה יחסית לצרכים במציאות השוטפת או נעשתה הכנה כזו במהירות וביעילות בשלבים הראשונים של הופעת הפנדמיה, מוזער הנזק שנגרם בעטייה. המערכות שנפגעו אצלנו מן המגפה היו מערכת הבריאות, החינוך וענפים מסוימים של הכלכלה כגון התיירות. במציאות פנדמית מפתיעה, תשומת הלב העיקרית ניתנת לשימור החיים והבריאות ומהם עוברת היא לתנאים שימקסמו תוצאה זו. במערכות הציבוריות חובת ההכנה לרבות מימון נזקים ותיקונם באמצעות ביטוח או קרנות חיסכון למצבי-חירום, מוטלת על הממשלה או השלטון המקומי. הכספים בהם משתמשת הממשלה לכיסוי ההוצאות והנזקים במערכות שהיא מופקדת עליהם, הם אומנם רכוש כלל הציבור, אבל אמון הכנסת בממשלה מעניקה לה את הרשות והסמכות להשתמש בהם גם כאשר הנזק שנגרם מקורו ברשלנות, חוסר יכולת ניהולית או שיקולים מוטעים; אם המעשה הוא תולדה של עבירה, יש להעמיד את העבריין לדין. מאידך-גיסא, כאשר מדובר בעסקים פרטיים, או בעיסוקיהם של עצמאיים, האחריות לנזקים או לאי-ביטוח הנכסים וההכנסות מהם מוטלת בראש וראשונה על בעלי העסק. כאן אין המדינה שותפה להם, אלא אם כפתה עליהם מהלכים שנבעו מצרכים ציבוריים והיו גורם ישיר ועיקרי לנזקים. הגיע הזמן שמשרדי האוצר והכלכלה יכינו מסמך מדיניות שקובע מהי אחריות המדינה לעסקים ציבוריים ופרטיים במקרה של אירוע פנדמי או אסון לאומי מסוג אחר. הציבור אחראי לעסקים שהוא מנהל, אבל הוא איננו אחראי למדיניות הממשלתית. אם הוא כריבון אינו רוצה להימצא במצב שהמדינה מתנהלת באנדרלמוסיה מוחלטת והציבור העובד חי באשליות שאין להן יסוד כלכלי או בסיס מוסרי, על הממשלה לומר לו זאת בפה מלא ומראש. עליו לדעת למה מותר לו לצפות ומה חשוב וכדאי שיראה בו את עצמו כאחראי בלעדי או עיקרי למצבי קיצון. משבר הקורונה לימד אותנו רבות לגבי המשק ויכולותיו, הציבור והתנהלותו חסרת האחריות ותגובות ממשלתיות שהביאו לתוצאות הפוכות מאלה שאותן ביקשנו לעצמנו, שתי הממשלות כשלו במבחן זה ועל כן אין זו בעיה של מנהיגות מקרית ובהחלט עת לשנס מותניים. אינני חסיד של וועדות חקירה, אבל אם בנסיבות הקיימות זהו האמצעי הדרוש לנו בכדי לשדד את מערכות השלטון והמשק הלאומי - יהי כך! לאור העובדה שאנו מותראים ומותרעים שוב ושוב על אפשרות של רעידת אדמה בישראל על-רקע מצב הבנייה מהשנים שקדמו ל-1980, קריטי הדבר שנפיק לאלתר את הלקחים ממשבר הקורונה ונערך אחרת למשבר הבא שאת מועדו איננו יודעים, את הגעתו צופים כמעט בוודאות וממדיו עשויים להיות חמורים בהרבה.