עיתון 'ישראל היום' משנה כיוון. אחרי לכתו של שלדון אדלסון, שהקים את העיתון, נראה שאלמנתו, מירי אדלסון, בחרה להתנתק מבנימין נתניהו ומרעייתו שרה נתניהו ולחתור למרכז המפה הפוליטית החדשה בישראל, ולא בכדי. נפתלי בנט, יאיר לפיד ובני גנץ, הפכו לאורחים רצויים מאוד, ולגיטימיים - כמובן, במערכת ישראל היום. מה שהיה צריך להיות גם קודם לכן. ניתנת האמת להאמר: בחקירת תיק 2000 התברר, כי נתניהו סחר/ניהל מו"מ עם ארנון מוזס מאחורי גבו של אדלסון כשנתן הבטחה לפעול ולהשפיע כדי לצמצם את תפוצת העיתון, מול ידיעות אחרונות. אומנם נכון: נתניהו פעל בתנאים של סחיטה, ולפי דבריו - שאותם מקבל הח"מ - הוא לא התכוון לממש את הבטחותיו למוזס, אלא רק להרוויח זמן בתקופת הבחירות שעמדו על הפרק. אך עצם השיחות שקיים בנושא העמידו את אדלסון במצב בלתי אפשרי: תחושה של בוגדנות מצד נתניהו, וזאת אחרי שנים רבות של תמיכת עיתונו בגוש הימין ובליכוד בכלל, ובנתניהו בפרט, בעלות מצרפית של כ-400 מיליון דולר לפחות. ובכל זאת: ישראל היום הוקם כדי לתת ביטוי, יותר ויותר, לאישים/נציגים מגוש הימין. כאשר נתניהו בראשם. כך הבטיח שלדון אדלסון בנאומיו ובראיונות הספורים שנתן לכלי התקשורת. וכך גם העיד במסגרת תיק 2000. "תרומתו" של ישראל היום הייתה בעיקר בפגיעה במעמדו הדורסני של ידיעות אחרונות, בערעור שליטתו של ארנון מוזס על שוק העיתונות בישראל, ובחיסולו של עיתון מעריב. קבוצת הארץ יצאה נשכרת במשך כמה שנים, נוכח זאת שגליונות עיתון ישראל היום הודפסו בדפוס של שוקן. החשיפה העצומה של ישראל היום לקוראים (ראשון בחשיפה בימי חול), שמחולק כידוע חינם, נובעת, בראש וראשונה: לא בשל תחקיריו המפוארים (כמעט שלא היו, יחסית כמובן), לא בזכות מדורים מקצועיים ומרתקים בתחום המשפט והכלכלה (חלש מאוד), ולא בזכות הישגים אחרים יוצאי דופן, אלא כתוצאה מצריכה מוגברת מצד צרכני תקשורת מגוש הימין בכלל ותומכי נתניהו בפרט, שראו בעיתון זה כמי שמייצג את דעותיהם ואת האידיאלים שלהם בתחומים: פוליטיקה, ביטחון, מדיניות חוץ; וכן כתוצאה משיתוף פעולה מצד הליכוד וכן נתניהו ומקורביו, שדיברו בזכות ישראל היום וסחפו אחריהם מאות אלפים, ופעלו להעדיפו על-פני ידיעות אחרונות.