ב-25 באפריל בלילה, אחרי כשלון ההתקפה הראשונה של האצ"ל על יפו, שרר שקט בגבול תל אביב–יפו. למחרת בבוקר דיווח הש"י ש"תושבי יפו התעודדו קצת".¹ לוחמי האצ"ל עמדו ב-26 בבוקר במִפקד בחצר בית-הספר "אליאנס" לפני יציאה לקרב. הקמב"ץ עמיחי פאגלין החליט לתקוף הפעם בכוח של פלוגה אחת בלבד. הוא בחר את הוותיקים ובעלי הניסיון שבהם וחילק אותם לשלוש חוליות: חבלנים, מחפּים ופורצים. בשעה 11.35 בבוקר תקפו אנשי האצ"ל את תחנת הרכבת ביפו² שחיילים בריטיים איישו אותה ולערבים היה מערך עמדות חזק ובו כמאה וחמישים לוחמים, כמחציתם היו מצוידים בנשק שכלל כשישים רובים, שלושה מקלעים ועשרה תת-מקלעים. לוחמי האצ"ל הצליחו לפרוץ דרך החומה שהקיפה את תחנת הרכבת. חייל בריטי אחד נפצע קשה. מיריות הערבים מהעמדות שבסביבת תחנת הרכבת נפגע משוריין חיפוי. נוכח אש הערבים והבריטים נסוגו התוקפים ולא השיגו את היעד. ברחוב זרח ברנט פוצצו אנשי האצ"ל כמה בתים והחזיקו בהם זמן מה, אחרי שחיילים מ"צבא ההצלה", ערבים מקומיים, ואולי גם אנשי לגיון עבר-ירדני ובריטים ירו באנשי האצ"ל והם נסוגו מרחוב ברנט. שני לוחמי אצ"ל נהרגו באותו יום.³ הש"י דיווח: בשעה 12.30 בצהריים ירה תותח 2 ליטראות פגזים מבית הבולשת הבריטית ביפו. בשעה 12.45 נכנסו לעיר שלושה מפקדים ערבים בכלי רכב בריטיים, שני משוריינים וג'יפ. בשעה שלוש אחרי הצהריים נכנסו לנמל שש ספינות עמוסות חיילים, "כנראה תגבורת". בדוח לא כתוב אם היו אלה חיילים אנגלים או ערבים.⁴ על מעשי הבריטים באותו יום דיווח למחרת עיתון הארץ: בתחילה היו הבריטים ניטרליים, אבל אחרי שנפצע קשה החייל בהתקפה על תחנת הרכבת, הפעילו טנקים, מכונות יריה ותותחים נגד אנשי האצ"ל.

על המתיחות בין האצ"ל ל"הגנה" ב-26 באפריל דיווח הש"י: בשעה 12.45 אצ"ל ניסה לשדוד אמבולנס של מגן-דוד-אדום ונשלחה שמירה לבניין. בשעה 13.45 "נאמר לאצ"ל שתוגש להם עזרה רפואית אך לא יינתן להם להשתלט על התחנה".⁵ הרופא הראשי של האצ"ל, ד"ר מתן, סיפר שסגן מנהל בית חולים "הדסה", ד"ר ז'בין, הודיע לו שמתנהלים ויכוחים בין אנשי האצ"ל לאנשי ה"הגנה" ליד תחנת מגן-דוד-אדום וביקש ממנו להרגיע את הרוחות. "בקושי הגעתי לשם. ראיתי אנשי אצ"ל חמושים ומולם אנשי 'הגנה' חמושים. אנשי אצ"ל התלוננו שאת פצועינו מעבירים לטיפול במשאיות ולא באמבולנסים מפני שה'הגנה' הורתה להנהלת מגן-דוד-אדום לא להקצות להם אמבולנסים. נטלתי רמקול ואמרתי לאנשינו שלא פנינו למגן-דוד-אדום, ושאיננו זקוקים לעזרתם. ביקשתי מהם להתפזר והם נענו לבקשתי".⁶ סמוך לגבול יפו פרצו תגרות ידיים בין אנשי האצ"ל לאנשי ה"הגנה". ברחובות המובילים ליפו הסירו אנשי ה"הגנה" מחסומים שהציבו אנשי האצ"ל. כשפרקו אנשי ה"הגנה" מחסום של האצ"ל ברחוב לילינבלום, התנפלו עליהם אנשי האצ"ל ולקחו מהם את המקלות שהחזיקו בידיהם. כמה יריות נורו באוויר. ברחוב הרצל ניסו אנשי ה"הגנה" שנשאו נשק חם, לפרק מחסום, אנשי האצ"ל התנגדו ועוברים ושבים ניצבו בין שני המחנות ומנעו התנגשות. הש"י דיווח: "הקהל מפריע".⁷

בהודעה לעיתונות של דובר ה"הגנה" מ-25 באפריל, לאחר סיום יום ההתקפה הכושל הראשון, בלילה, כתוב: "לפי התכונה של אצ"ל ברחובות תל אביב, נתקבל הרושם שיותר מאשר התכנון לרחוב בוסטרוס⁸ ביפו, התכנון לרחוב אלנבי בתל אביב".⁹ רוב העיתונים גינו את התקפת האצ"ל. עיתון מפלגת מפ"ם¹⁰ השמאלנית, "על המשמר", הסיק מן האירועים שלא ייתכן הסכם עם "הפורשים"¹¹: "זה היה יום של פרובוקציה גדולה וקלון גדול... את מרכזי יפו לא כבשו חיילי אצ"ל, גם לא היה להם סיכוי וכל תקווה לכובשם, אך על חלקים גדולים מן העיר העברית השתלטו... מאליה עולה השאלה: כיצד נתנו עיר עברית גדולה מרמס לרגלי כנופיות הפקר? מאליה עולה גם המסקנה: עם קוביוסטוסים¹² צבאיים וציבוריים אין מגע, אין שיתוף פעולה ואין הסכם. יום אחד השתולל הפשיזם בעיר. בל יישנה היום הזה!". בעיתון "דבר" של הסתדרות העובדים הכללית, שהיה למעשה עיתון של מפא"י ובן-גוריון, נכתב: "הכישלון שייתן פתחון-פה לאויבינו לאזן את ניצחון חיפה. החרפה הזאת של תרועת ניצחון כאשר הכישלון כבר ברור וודאי, ספק אם יירשמו על חשבון אצ"ל, אותו ירשמו על חשבון העם היהודי". בעיתון הארץ הבלתי-מפלגתי נכתב: "אצ"ל קיבל על עצמו אחריות עצומה בקלות-דעת שאין דומה לה. אם אצ"ל נתקל בקשיים בהתקפה על יפו הריהו יכול לנחם את עצמו שהצליח יותר בכיבוש תל אביב. כל הפעולות האלה של אצ"ל עשו רושם רע של ביום בלתי מוצלח לצורכי תעמולה. בכל הפעולה, בתכנונה, ובארגונה בלט חוסר הניסיון של אצ"ל. ביצועם של מעשי רצח, שוד והתרברבות אינו בבחינת אסכולה יעילה". מטה האצ"ל הגיב למחרת, ב-26 באפריל בערב, בכרוז: "צהלה במחנה שלהם, התקפת אצ"ל לא הצליחה. ומשהנך מאזין לשידוריהם וקורא את מאמריהם, הנך מקבל רושם שזוהי אחת הבשורות המצוינות בשביל עם ישראל. השמעתם? אצ"ל לא הצליח. היש דבר טוב מזה, היש נחמה גדולה מזו? ועל השמחה ה'פטריוטית' הזאת הם מוסיפים כדרכם דברי שקר נתעבים. הם מספרים כי אנחנו הודענו שכבשנו את יפו. הם מספרים כי מסרנו הודעות התרברבות המזכירות את הודעותיו של קאוקג'י. הם בעצם קיבלו מאיתנו הודעה קצרה ופשוטה, המסר על התקפת-נגד על יפו הפורעת, שהחלה בהרעשת מרגמות כבדות... במשך כל השנים... למד העולם כולו... כי דבר אצ"ל הוא דבר אמת, בניגוד לדבריהם על מנסחי ההודעות על מלון 'המלך דוד',¹³ על מלון 'סמיראמיס'¹⁴ ועל 'אבו-לבן'¹⁵ ... אל יפטפטו על כישלון. יפו איננה נבי-סמואל, יפו איננה נבי יושע¹⁶, מקום בו נפלו עשרות לוחמים עבריים בלי שתושג מטרה כלשהי".¹⁷ אחרי שלושים וחמש שנים, ב-1983, אמר סגנו של פאגלין, שרגא עליס: "התקפת העיתונים עלינו בעוד אנו נלחמים ביפו ושופכים את דמנו, היה מעשה מכוער וטיפשי. את העיתונים ואת מפעיליהם עניין המאבק הפוליטי-פנימי יותר מאשר המלחמה נגד הערבים. הם ניצלו כל הזדמנות לתקוע עלינו סכינים בגב כפי שהם וממשיכיהם נהגו לפני שנה במבצע שלום הגליל".¹⁸ הסיבה היסודית למלחמות השמאל הציוני-ישראלי בימין – מאז מלחמתו של דוד בן-גוריון בזאב ז'בוטינסקי ומנחם בגין ועד "הפגנות בלפור" ביוזמת "הדגלים השחורים" ומנהיגם, ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק, נגד בנימין נתניהו – נעוצות ביחס של אנשי השמאל לאנשי הימין כאל אויבים שיש לנטרל. אנשי הימין לעומת זאת מתייחסים לאנשי השמאל כאל אחים טועים שיש לשכנע. אם אנשי הימין הם אויבים, אז כל האמצעים כשרים. חוסר סימטריה זאת הולידה את פרשת רצח ארלוזורוב, את עלילת הדם בדיר יאסין,¹⁹ את פרשת אלטלנה ואת פרשת סברא ושתילא. כך מושקעת האנרגיה הלאומית במלחמות פנימיות המחלישות את המוטיבציה לנטרל איומים חיצוניים. ______________ בשבוע הבא: מפלגות השמאל התנגדו להסכם בין ארגון ה"הגנה" לבין האצ"ל; פרטי ההסכם; מנהיגי מפ"ם דורשים להכשיל את ההסכם; אישור ההסכם; חילוקי דעות בהנהגת האצ"ל.

1. א"צ, לטנא מאבנר, 26 באפריל 1948, סיכום יום 26 באפריל עד שעה 09.00. 2. ממזרח לרחוב המרד ומדרום ל"בית גיבור", בעת כתיבת שורות אלה. 3. אלון קדיש ואחרים, "המערכה על יפו בתש"ח", עמ' 117-116. 4. א"צ, לטנא מאבנר, סיכום עד 16.30, 26 באפריל 1948. 5. שם, שם. 6. ראיון עם ד"ר מתן. 7. א"צ, שם; חיים לזר, "כיבוש יפו", עמ' 156-153. 8. כיום רחוב רזיאל בצפונה של יפו, המחבר בין שדרות ירושלים ורחוב אילת, בקצהו הצפון-מזרחי לבין כיכר השעון בצִדו הדרום-מערבי. 9. "מערכות הארגון הצבאי הלאומי", עמ' 114. 10. ממרכיבות מר"ץ היום. 11. כינוי לאצ"ל וללח"י על-ידי מפלגות השמאל כדי להדגיש שהם פרשו מן המשמעת למנהיגות הלאומית השמאלנית. 12. מהמרים, שחקנים מקצועיים בקלפים. "המוכר עבד חברו ונמצא גנב או קוביוסטוס" (בבא בתרא, ד, ז). לפי רש"י, גונב נפשות. 13. אנשי האצ"ל פוצצו את מלון "המלך דוד" בהתאם לתוכנית מימי שיתוף הפעולה של "תנועת המרי": פקודה על ביטול המבצע לא הגיעה אליהם והעיתונים גינו אותם על המעשה ועל הפרת משמעת. ראו כרך ראשון בסדרת ספָרַי, "בשדות הקרב של מלחמת העצמאות", כרך א': "בן-גוריון – פוליטיקה ואסטרטגיה", עמ' 147-146. 14. בית מלון ערבי בשכונת קטמון בירושלים שאנשי ה"הגנה" פוצצו על אורחיו בינואר 1948. ראו כרך שישי בסדרת הספרים הנ"ל: "הקרבת הרובע היהודי", עמ' 75-71. 15. בית שפוצצו אנשי ה"הגנה" בפרדס אבּו-לבּן, מצפון לצומת גהה, באוגוסט 1947 כתגובה על פיגוע ערבי בבית-הקפה "גן הוואי" סמוך לגשר הירקון בצפון תל אביב. בפרדס אבו-לבן נהרגו אישה ערביה וששת ילדיה. ראו כרך שלישי בסדרה הנ"ל: "הכנות אחרונות – מדיניות וצבאיות", עמ' 245-239. 16. תיאור וניתוח מפורטים של הכישלונות בנבי יושע ובנבי סמואל מתוכננים להתפרסם בעוד כשלושה חודשים בכרך האחד-עשר של הסדרה הנ"ל. 17. חיים לזר, עמ' 155. 18. ראיון עם שרגא עליס. 19. ראו את הכרך התשיעי בסדרה הנ"ל: "הכרעה – בדיר יאסין, במשמר העמק, ברמת יוחנן".