הרגעים הקטנים האלו שאני חושב שאולי יש אפשרות סוף-סוף שאכנס למגרש של הגדולים. מחשבות שלא עוברות. מתחילות אי-שם בילדות ונמשכות עד היום. לפני כמה ימים נתקלתי במודעה חיננית שסיפרה לי ולכל בית ישראל שנבחרת הדירקטורים לשנת 2022 מוקמת. "רשות החברות הממשלתיות מודיעה על הליך הגיוס... הנכם מוזמנים להגיש מועמדותכם ולהיות חלק מנבחרת הדירקטורים המקצועית של מדינת ישראל. כ-1,100 חברות וחברי (מתחילים בחברות ואז חברי...) יבחרו לנבחרת. תנאי הסף: תושב ישראל שמלאו לו 25 שנה לפחות". השיר של פוליקר גם אני רוצה להיות התנגן לי בראש. אז גם אני רוצה להיות. להיות חבר דירקטוריון.
רק השם הזה דירקטוריון, זה התחלה של מתכון מנצח ל-איך להפוך את החיים שלך ליותר מעניינים. אני אגיע לחברות ממשלתיות גדולות. השומר בכניסה יבחן את כרטיס החבר שלי ויפנה אותי לחניה המתאימה. אני, כמי שלא שכח מאין הוא בא, אשאל לשלומו ואספר לו שגם אבא שלי היה. נו, אתם יודעים לא שומר אבל דומה. שם בתוך חדר הישיבות אני אתקל בניצבים ואלופים בדימוס. מנהלים מנכל"ים ועוד מספר בודד של אנשים כמוני פשוטים, שהגיעו מעיר קטנה או מעיר גדולה ושכונה קטנה, ושלפתע כך באמצע החיים, נפתחה להם דלת למגרש של הגדולים.
שם בעמדת הקפה מישהו מחברי ההנהלה ינהל איתי סמול טוק, יאתר את כישרונותיי ויכולותיי. הוא יציע לי לשחק בתפקיד אחר ממה שמייעדים לאנשים מזרחיים מעיירות פתוח - תפקיד השוער, ההוא מהטור הקודם, ההוא מהשורות הקודמות - זה שעומד בשער ופותח וסוגר את החניה. המזכירה תשאל מה אני רוצה לשתות, ואני כיאה למי שבא מהשכונות, אסרב ואכין בעצמי את הקפה. זה משהו שיעזור לי בביוגרפיה שיארגנו לי בחברה הממשלתית אחרי כמה שנות כהונה. חלומות חלומות.
כמו אותם חלומות שהיו לי כשנתקלתי במודעה דומה של עיריית דימונה מלפני שמונה חודשים, להשתתפות נציגי ציבור בוועדות בחינה למכרזי כוח אדם. החלום הזה לרגע שבו אגיע לבניין העירייה ולא כדי להוציא תעודת תושב או לחכות בתור לאחראית על הגנים. אין לה מחליף ואין לה מחליפה. לשבת בוועדות ולהרגיש שהצטרפתי למגרש של הגדולים.
שלב האישור נכנסתי לקישור באינטרנט וכיאה לי מיד נתקלתי בחסמים טכנולוגיים. הקוד שנשלח לא התקבל, הרישום לא עבר, ומיד עליתי בצ'ט מול נציגה יקרה שהסבירה לי את מה שהסבירה לכולם. לכבות ולהדליק. ולא. זה לא פתר. אז עברתי למחשב אחר ומשם לכאן הגעתי כמעט עד לשלב הסופי. צירוף צילום תעודת זהות. תעודות השכלה. ניסיון, ממליצים. התקשרתי לכל מי שמכיר אותי כדי שימליץ עליי והם בהחלט נענו בשמחה. הם בהחלט ימליצו שלא לקבל אותי. ככה שאין לך יותר מידי חברים. הקבצים נסרקו עלו וירדו והנה הגעתי לשלב האחרון. שלב האישור. אותו אישור שאותו מסמנים גם אם לא מסכימים על הכל, כי בלעדיו אין קבלת מועמדות. סימנתי ואישרתי אבל זה לא עבר.
הפעם הייתי חייב לקרוא ולאשר. אז ישבתי לקרוא והנה התנאים. "על המועמד להיות בעל לפחות חמש שנות ניסיון ניהולי בכיר. לניסיון נחשב יו"ר דירקטוריון, מנכ"ל, סמנכ"ל או מנהל אגף. בתור ניסיון ציבורי יוכר ניסיון בתפקיד שר, מנכ"ל משרד ממשלתי, סמנכ"ל או תפקיד מקביל ברשויות מקומיות. ויכולים להגיש ראש ראשות, מנכ"ל או סמנכ"ל רשות מקומית. מהנדס עיר רק בתנאי שהיא מונה מעל מאה אלף איש. קצינים בדרגת אל"ם ומעלה. להוסיף כהונה בגוף המונה מאה עובדים לפחות או מחזור עסקי של חמישים מיליון שקל בשנה. ועוד ועוד.
בקיצור, מי ששפר מזלו בחיים וכבר מונה לתפקיד בכיר, יזכה לעוד תפקיד בכיר ושרים שכבר נמצאים בלשכות מפוארות פשוט יזוזו מטר אחר ימינה או שמאלה, כדי להשתתף בישיבת ההנהלה של רשות העתיקות או החברה לקידום רשות החברות הממשלתיות. מי שאכל הוא שיאכל ומי שנשאר רעב יישאר רעב. או במילים אחרות בהמשך למגרש הכדורגל השכונתי שבו שיחקתי ועליו כבר כתבתי, מי שישחק במגרש זה מי שחזק וגדול. לי נשאר להביא את הכדור ולעמוד בשער. לפחות התשובה של עיריית דימונה לאיתור נציגי ציבור הייתה יותר מנומסת. "בעניין נציגי הציבור כרגע יש לנו את כמות הנציגים שאנו מחויבים על-פי משרד הפנים. אם אחד מהם יחליט להפסיק את התנדבותו (למה שיפסיק?) נפנה אליך". ככה או ככה נחזור לכוס תה שלי בבית. זה שאני מכין בעצמי בכוס זכוכית, בבית הקטן שלי, עם נעלי הבית שלי.