הרגע הזה בו נאלמתי. בו לא יכולתי לומר שום תשובה שתצדיק. יום שני אחר-הצהריים במשרד. אני מגיע למטבח בקומת המשרדים שבה אני עובד. המטבח הוא מקום ההתקהלות. לפני הקורונה הוא היה המקום הכי מעניין. גם בעבודה, גם בישיבה, גם בבית הספר. הוא לאט-לאט מתחיל לחזור ולהיות המקום המרכזי. פעם גם עישנו בו, אבל היום המעשנים יורדים למטה, והנה נוצרת לה עוד קליקה של אלו המעשנים ואלו שלא. אם המנהל מעשן איתם, יש פתאום קרובים יותר וקרובים פחות. אלו שמעודכנים ואלו שלא. אנשים שלא שמת לב שהגיעו, מחליפים שלום. מספרים משהו. נעמדים מול לוח המודעות שרק עובד חרוץ אחד החליט לקחת יוזמה ולהדביק עליו משהו קצר על פרשת השבוע. קוראים את זה ומעיפים מבט ללוח הכוננות שלא הוחלף כבר כמה שנים. מסיימים, זורקים את הכפית לכיור או לפח, וממשיכים בשיחה תוך כדי הליכה במסדרון.
ובין לבין כשאיש לא שם לב היא מגיעה. בשקט שלה. היחידה שעדיין מגיעה בבגדי עבודה. היחידה שמגיעה עם נעלי ספורט לעבודה. מנקה ביסודיות את מה שהשאירו אחריהם. מתעלמת מהשלט שמבקש מעובדים לא להשאיר כלים מלוכלכים כי זה לא תפקידה. מתעלמת מהמודעה ליד שמבקשת לפנות מדי יום את כל האוכל במקרר. המודעה שמוסתרת במודעה אחרת שמבקשת מהעובדים שלא לזרוק אוכל בכיור. בטח לא אחרי שהיא הלכה כי אין מי שינקה והכל נשאר שם עד למחרת. כשהיא תצטרך להסביר מדוע הריחות נוראיים ולא באשמתה. מתעלמת מכל זה ומנקה הכל. בלי בכיינות ובלי דחיינות. סופגת את בקשתן של עובדות בקומה אחרת שבקשו שתנקה רק אחרי שהן יסיימו לאכול בצוותא, כאילו מתעלמות מהעובדה שהן מקשקשות עד שתיים. והיא, היא כבר צריכה להמשיך למקום אחר לנקות את מה שאחרים השאירו.
אני נעמד מול בר המים כשמתחתיו שלולית גדולה שמלכלכת בצעדי העובדים את כל המסדרון. אני מציין שמא מדובר בנזילה או משהו דומה, וזו הפעם הראשונה שאני שומע אותה אומרת את מה שיש לה בלב. "זו לא נזילה ולא משהו כזה. יש עובדים שרוצים לאכול סטרילי ולשתות סטרילי, אז הם שוטפים את הכפית במים חמים מהבר מים. הבעיה שהם לא מניחים כוס מתחת, כך יוצא שכל המים נוזלים לרצפה, וזה פשוט לא מעניין אותם. זה לא מפריע להם ולא מזיז להם. כמו אותו עובד שיושב לאכול בשלוש אחר-הצהריים זורק הכל לכיור והולך. הייתי מנקה בהמון מקומות. גם בבתי ספר. ואני רוצה לומר לך, שמקום שבו נמצאים עובדים בוגרים בעלי משפחות הוא המקום האחרון שחשבתי שיהיה הכי קשה לי". ואני שומע מבין המילים שלה דברים שהיא לא אומרת. ש"אולי בגלל שאני יודעת שהם לא עושים זאת בבית, אולי בגלל שאני יודעת שהם דואגים שהאישה שלהם לא תתאמץ יותר מידי".
והיא משתתקת. היא אותה דמות שרואה ואינה נראית כאן. זו שיודעת עד כמה אתם מנקים אחריכם בבית, עד כמה חשוב לכם לעזור בבית, עד כמה חשוב לכם להסביר לכולם איך ומי ומה, אבל משאירים כוסות בכל פינה כאילו שאין פח. על החומה, על הספסל בתחנה, על הגדר הפרטית של מישהו אחר. אתם אותם אלו שפותחים את החלון בבית וזורקים לחצר מתחת, שפותחים את החלון באוטו ומרוקנים את המאפרה כאילו שאין כאן עוד אנשים. אותם אנשים שיושבים בגן המשחקים ומפצחים גרעינים לכל עבר. אותם אלו שמצדיקים את המעשים שלהם בזה ש"בשביל זה אני משלם ארנונה". אלו שהופכים את המעשים שלהם לצדיקות גבוהה "כי אם אני לא מלכלך לא תהיה להם עבודה, אז שיגידו תודה". אלו אותם אנשים שמשלחים את הכלבים שלהם לעשות את צרכיהם בדשא הסינטטי, ואותם אלו שלא מוכנים שהילד שבגן או בבית הספר ישאיר אחריו סביבה נקיה כי מי אתה שתגיד לבן שלי לנקות. מלך לא מנקה. אותם אלו שמספרים במטבחון על הטיול האחרון שלהם בחו"ל, על הניקיון הבלתי יאומן שיש שם. על התרבות ועל הנימוס. על כמה כיף לטייל שם, כמה כיף שיש משמעת ויש סדר. אבל אז לא מנגבים אחריהם את הקפה שנשפך.
אלו אותם שכנים שמומחים בהלכות בשר וחלב, בהתבודדות, ובתורתו של רבינו, אבל מטנפים את חדר המדרגות כאילו שאין הלכות שכנים. אלו אותם העובדים שמשאירים לה מטבח ומשרד מלוכלך, ומספרים לכולם שזה לא אנחנו. זה הם. אותם אלו ששפר מזלם במעט והם יושבים בתוך המשרד, והיא שלא שפר מזלה צריכה להיות זו שמנקה אחריהם. אני המנקה. אולי כדאי שתכירו אותי בשמי. ורק שתדעו. יש לי בן מהנדס ובת שהיא רופאה.