חיילת של המשפט ומשרתת של המדינה

מירה הייתה ירושלמית מלידתה עד פרידתה. "ילדה ירושלמית", כפי שכינתה עצמה בשיחותינו. באופן סמלי עצוב הייתה התקשורת האחרונה בינינו כשבירכתיה, שלושה ימים בטרם נלקחה, על הענקת התואר "יקירת ירושלים", ועל ברכתי השיבה: "אותי כירושלמית מאז ומעולם ולתמיד זה מרגש". הגימנסיה העברית רחביה, מקום לימודיה, הייתה גם מקור חברותיה וחבריה שבהם הייתה קשורה בכל נימי הנפש. היא למדה באוניברסיטה העברית, והכתרתה כיקירת הפקולטה למשפטים ותואר לדוקטור כבוד מן האוניברסיטה היו שיאים משמעותיים. השפעה עצומה על חייה הייתה התמחותה בשני ראשים – אצל השופט, לימים הנשיא, משה לנדוי בבית המשפט העליון, חוויה ערכית מעצבת שהשפיעה על דרכה השיפוטית; ובמיוחד הדגשתו, כי על שופט לזכור שאמנם יש לפניו תיקים רבים, אך לבעל הדין זהו התיק האחד והיחיד וכל עולמו. ושנית, אצל מנהל מחלקת הבג"צים, לימים השופט והמשנה לנשיא מישאל חשין, שממנו הושפעה בכיוונים מקצועיים אחרים. בין השאר למדה ממנו אמנות שמעולם לא הצלחתי להגיע אליה – הכתבה של פסקי דין בסדר מופתי מבלי שנייר לפניך. אבל חשוב מזה ערכית, האמירה שהמדינה אינה מפסידה במשפט, כי אם הפסידה, כנראה שגתה והצדק ניצח. מירה נעה בין לנדוי לחשין – בין ראיית השופט, כפי שכתבה על לנדוי, כמי שחובתו הראשונית "לספק שירותי משפט לצרכניו" ו"לעשות צדק למתדיין המייחל למוצא פיו" – לבין משיחות המכחול הארוכות של חשין. אעז לומר שבמידה מסוימת הייתה מירה יותר לנדוי מאשר חשין. באולם בית המשפט לא הייתה מירה קלה, אך כל מי שטענותיו היו דבר הנשמע מצא אוזן קשבת – ורק מי שחזר וחזר על דבריו שוב ושוב זכה להערה של סדר טוב, לשם "אחיזת השור בקרניו". אבל היה למירה תוקף מוסרי שבעלי הדין הבינו היטב, שכן היא הכירה את התיקים על בוריים. הבו גודל. בפסיקתה ברוח השופט לנדוי, לא חיפשה תיאוריות אלא תוצאה משפטית על-פי הדין, הנגזר מן העובדות; שופטת שלפני הכל עמדו בפניה התיק ובעל הדין שבו.

מירה הייתה ציונית בלב ונפש. כתב על כך דברים נפלאים אריה אישהּ. ציוניותה באה מבית אימא ואבא, והיא התחברה בלב ונפש למשפחת נאור (את השם נאור הביאה גם מביתה) ונקשרה לחמותה אסתר רזיאל-נאור, לוחמת אצ"ל, אחותו של המפקד דוד רזיאל וחברת הכנסת, רעיית איש אצ"ל ואסיר מחנות אפריקה. זכורות לי ההקפות השניות השנתיות בבית אסתר רזיאל-נאור, ומעורבותה של מירה בהכנות להן, הכל באותה צניעות שקטה. מירה התאפיינה בישרות שאין למעלה הימנה – תובענית כלפי הזולת ולא פחות כלפי עצמה. שיחותינו הרבות כללו אינטימיות, במישור המקצועי והאישי, ושיקפו תמיד את התכונה הנהדרת הזאת. אך בראש ובראשונה הייתה מירה חיילת של המשפט ומשרתת של מדינת ישראל. את עמדתה בנושא חוק האזרחות (הוראת שעה) תיארה כשמירה על הבית, ביטוי שמאחוריו דאגה ואף חרדה למדינת ישראל. תמיכתה הרעיונית בהתיישבות היהודית ביהודה ושומרון לא חלה על קרקע פרטית של פלשתינים. בנושאי דת ומדינה הייתה ליברלית במידה ניכרת, אך מכבדת מסורת. ועוד: היא האמינה כמותי, אף שחלקנו במקרים שונים ביישום ספציפי, שאין סתירה בין ערכי מדינת ישראל כמדינה יהודית לבין ערכיה כמדינה דמוקרטית, אלא ששתי אלה משלימות זו את זו, בזיקת גומלין מייחדת. פסיקתה של מירה הייתה עניינית, בסגנון "רזה" ללא צלצלי שמע וצלצלי תרועה, אך עם פרצי מכתמים כמו "לקרוא ולא להאמין". הנמקותיה היו מלאות ומפורטות. גם כשהתמנתה לנשיאות לא גבה ליבה, והגם שלא נתנסתה בעבר במינהל, הצליחה – כדבריה – "לשמור על הפיקדון", וגם לעבוד בהרמוניה עם שרת המשפטים, איילת שקד. ועם זאת היא הייתה רעיה לאריה, אם לתלי ומיכאל, וסבתא נהדרת, וגם על כך שוחחנו פעמים אינספור. והיא דאגה לחברים; יום אחד קיבלתי ממנה ווטסאפ על תרופה שקיבלתי, וששמעה על השלכותיה ושאלה אם באמת הצר שווה בנזק. לאנשי לשכתה הייתה מעין אמא. בשבת קראנו את הפטרת שקלים. שבת שקלים, אחת מארבע התוספות לקריאה בתורה שבין אדר לניסן, באה להזכיר את חובות התרומה למקדש בימים ההם. על הכהן המוציא את השקלים מקופות המקדש נאמר במשנה שקלים (ג', ב') "אין התורם נכנס לא בפרגוד חפות, לא במנעל, ולא בסנדל, ולא בתפילין, ולא בקמע, שמא ייעני ויאמרו מעון הלשכה העני, או שמא יעשיר, ויאמרו מתרומת הלשכה העשיר, לפי שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שצריך לצאת ידי המקום, שנאמר 'והייתם נקיים מה' ומישראל', ואומר 'ומצא חן ושכל טוב בעיני אלוהים ואדם'. השופט מנחם אלון וגם אנכי כינינו זאת "המשפט המינהלי העברי". ואכן, דברים אלה בנקיותם תואמים את מירה, שנשאה חן ושכל בעיני אדם, בנקיון דעת מופתי. באמונה היהודית נכללת הישארות הנפש. אני מאמין, כי מירה נושאת חן ושכל טוב בפני ריבונו של עולם.