השנה אנו מציינים כמה תאריכים עגולים הקשורים באישי התנועה הרביזיוניסטית והמחתרות. לא מכבר צוינו 80 שנה לרצח בידי הבריטים של מחולל לח"י, אברהם שטרן, וביוני יצוינו עשור לפטירתם של ראש הממשלה השביעי יצחק שמיר ו-60 שנה לפטירת אבי - מורי ד"ר אב"א אחימאיר, ואילו ביום שני מתקיימת העלייה לקברו של ראש הממשלה הששי, מנחם בגין, בהר הזיתים בירושלים במלאת 30 שנה לפטירתו. הגם שמנחם בגין הלך לעולמו כתשע שנים לאחר שפרש מתפקיד ראש הממשלה, מוקיריו ומעריציו לא שכחו אותו לרגע, ואכן מסע הלוויתו היה אירוע בל יישכח. רבבות אנשים אצו-רצו בעקבות הארון אל מקום הקבורה בהר הזיתים, שם נטמנה עשר שנים קודם לכן הרעייה, לצד שני עולי הגרדום: משה ברזני איש לח"י ומאיר פיינשטין איש האצ"ל. חלקת קבר צנועה, מרגשת, צופה אל פני העיר העתיקה של ירושלים, כולה בריבונות ישראל. מנחם בגין הגיע לשלטון אחר 29 שנים במדבר האופוזיציה - לבד מפרק זמן קצר במלחמת ששת הימים, כשהוא, השר בלי תיק, ושר העבודה יגאל אלון דחקו בממשלת אשכול לשחרור מזרח ירושלים והעיר העתיקה. בגין לימדנו מה זו אופוזיציה אמיתית, לוחמנית, חדה, שנונה, שאינה משתמשת בשפת ביבים. הוא לימדנו עד כמה חשוב תפקידה במדינה דמוקרטית, לחשוף את מחדלי השלטון ולשאוף להחליפו באמצעות פתק הבוחר. הוא לימדנו כמה חשוב לטשטש את הבדלי המעמדות, את הפערים בין מרכז לפריפריה, בין ישראל הראשונה לישראל השנייה. הוא לימדנו שמדינת ישראל וממשלתה צריכים לפעול ב"סגנון יהודי" ובלי להפלות את אזרחיה שאינם יהודים. הוא לימדנו מהי אהבת ארץ-ישראל ומסורת ישראל - בלי להתעלם משיקולים נוספים. מנחם בגין הבלתי נלאה באופוזיציה הגיע לשלטון מעט נלאה, חלש בגופו, אבל איתן ברוחו. רק כשחש, ש"איני יכול עוד", הניח את המפתחות על השולחן ופרש מהחיים הפוליטיים - עד ליום פטירתו כעבור תשע שנים. את ממשלתו ניהל ביד רמה, בתקיפות, במנהיגות למופת, כשהוא מלהטט ביריביו ומשמיציו, כשהוא עומד מול המפגינים ומול המתריסים, שלא בחלו במלים. בגין ידע להוביל תהליך שלום ולוותר בעבורו על שטח הגדול פי שלושה משטח ישראל, דהיינו סיני, ומנגד לצאת למבצע צבאי כשחשב שהוא נדרש לביטחון ישראל - אם במלחמה בלבנון (מבצע של"ג) ואם בהפצצת הכור בעירק. הוא ויתר על שטח כשנדרש, וכאשר סבר שאיננו חלק מארץ-ישראל, ומנגד ידע להחיל את ריבונותנו על שטח אחר - כשזה נדרש. והכל בראייתו את טובת העם והמדינה, בסיטואציה הקיימת. הדיפלומטיה הייתה כלי בידיו להשגת מטרותיו. כמו מורו ורבו זאב ז'בוטינסקי הוא העדיף את דרכי השלום על דרכי המלחמה. אבל לא שלל את השימוש בכלי הצבאי כשלא הייתה ברירה אחרת - אם לצורך התגוננות ואם לצורך מבצעים, בבחינת "הקם להורגך השכם להורגו". תמיד ידו של "מחרחר המלחמה" הזה, כפי שכונה בזדון בפי יריביו, הייתה מושטת לשלום. שלום חיצוני ושלום פנימי. בגין פיתח יחסים מיוחדים עם שותפו לשלום, נשיא מצרים אנואר סאדאת, ואפילו עם הנשיא האמריקני קארטר - מה שלא מנע ממנו לדבר נגדו בתקיפות כשחוקק חוק אחדותה של ירושלים בריבונות ישראל. באותה שנה שבה אוחדה ירושלים בחוק, 1981, הוביל בגין בכנסת, בהליך מהיר ומזורז ביום אחד, את חקיקת חוק רמת הגולן. כאשר שגריר ארה"ב דאז סם לואיס מחה והודיע לו כי בתגובה ארה"ב תטיל סנקציות על ישראל, כולל ביטול רכישות בסכומי עתק, לא בגין היה המנהיג שייבהל. וכך הגיב: מדינת ישראל אינה ישות של וסאלים משועבדים, ובוודאי אינה רפובליקת בננות. לחיזוק עמדתו, הוא אף פירסם מילה במילה את פרטי שיחת הנזיפה שלו עם השגריר. כמוהו נהג ממשיכו יצחק שמיר, שלא נכנע ללחץ האמריקני בנושא הקפאת ההתנחלויות, וזו העמדה שאימץ נתניהו, לפיה יש מצבים שבהם נצטרך לפעול להגנת ישראל גם בלי תיאום עם ארה"ב. לעולם אזכור לבגין את עמידתו נגד עלילת רצח ארלוזורוב ב-1933. מאבקו לאמת ולצדק בפרשה אינו זוכה משום-מה למקום ראוי אצל כותבי הביוגרפיות שלו. ב-1982 כשהוא ראש ממשלה, כונן את ועדת החקירה הממלכתית, ב-1985 כשהוא ספון בביתו הגיע לידיו הדוח המזכה סופית את שני ה"נאשמים". סיפוק נוסף היה לו כשיורשו היה יצחק שמיר. נסגר המעגל: מי שהיו ראשי מחתרות האצ"ל ולח"י היו גם ראשי המדינה שלמען הקמתה לחמו ואת ביטחונה חיזקו. ושניהם כאחד ליבם לא גבה: במאבקם לשיחרור לאומי מהשלטון הזר הבריטי ראו את פסגת הישגיהם - יותר מהנהגתם את עמם. מה הפליאה, על כן, שבכל החוגים גוברים הגעגועים אליהם?