סופר בעל כורחו "לא פעם אני שואל את עצמי מי ניצח במערכה כולה. האם זה השליט הכל יכול, גמאל עבד אל נאצר, שדרדר את עמו למצב כלכלי ירוד ביותר וגרם לאזרחים להגר מארצם בגלל דתם, או אותו נער בן 17 יליד קהיר, שהגיע לארץ זרה ללא שפה ללא תעודות וטיפס במעלה הסולם עד לאחת העמדות הבכירות ביותר בניהול חברה מהגדולות במשק". התמיהה הזו עולה מדי פעם בשיחתי עם ניסים (ניסו) מלכי שסיפור קורותיו וקורות משפחתו הענפה יכולים להכיל ספר שלם. ואכן, לא מכבר יצא לאור הספר "סיפורה של משפחת מלכי" אותו כתב מלכי והמתאר את שושלת היוחסין המשפחתית משנת 1700 ועד ימינו אנו. מלכי מתוודה כי לא היה לו קל להפיק את הספר. "אני לא איש שכותב ספרים. אני בודק דוחות כספים, אני מאשר תוכניות עסקיות, אני בודק תזרימי מזומנים, מנהל אנשים ושינויים ארגונים. אני לא מתעסק בכתיבה. הגעתי למסקנה שרכוש אתה יכול להוריש, אבל מסורת והיסטוריה משפחתית אתה חייב לספר. אם אתה לא מספר זה פשוט נעלם".
גזילת החרות תקופת חייו של מלכי במצרים, ארץ הולדתו, הייתה הפכפכה. "הזיכרונות שלי ממצרים נעים בין חיים מאושרים וחסרי דאגות כילד, לבין חיים שהפחד והדאגה השתלטו על המשפחה כשהפכתי לנער". מלכי, הילד השני מבין ארבעת ילדיהם של אלברטו ורנטה, נולד להורים אמידים. אביו עסק במסחר של מוצרי חשמל, ועם השנים צברה המשפחה רכוש רב. "שנות ילדותי היו כאילו נלקחו מסדרות טלוויזיה בה מתוארים חיי השפע של עשירים חסרי דאגות. היו לנו שלושה בתים, משרתים צמודים וחופשות קיץ בערים השוכנות לחופי הים. למדנו בבתי ספר פרטיים והייתה לנו חברות במועדוני ספורט הנחשבים ביותר". כמשפחה יהודית ומסורתית נהג מלכי לבקר כל שבת עם אביו ואחיו בבית הכנסת. "לאבי הייתה שמורה שורה כמי שהיה ממכובדי הקהילה".
השינוי הדרמטי בחיי היהודים במצרים החל בשנת 1952 עם השתלטותו של נאצר במרידה צבאית על המלך פארוק והפיכתו עם הזמן למנהיג הכל יכול של מצרים שנחשבה בעת העתיקה כאימפריה. "הרגשנו לפתע כי החרות נלקחה מאתנו. החל עליהום על היהודים שהגיע לשיאו בשנת 1956 כאשר נאצר הכריז על הלאמת תעלת סואץ". למזלה של משפחת מלכי שהפרוטה הייתה מצויה בכיסה, היא יכלה להתמודד עם ההגבלות על-ידי מתן בקשיש לפקידי הממשל כפי שנהוג בארצות המזרח התיכון. "זכור לי עדין כילד שלא מלאו לו שלוש שנים, שאבי ואחיו נאסרו בגלל חשד של 'פעילות ציונית' ונכלאו במחנה האקסטפ הסמוך לקהיר והיינו מגיעים לבקרו. התנאים שלהם היו בכי רע אך עם הזמן על-ידי מתן שוחד לסוהרים תנאיהם שופרו". 20 שנים לאחר ישיבתו בכלא המצרי הוכר אב המשפחה על-ידי המדינה כאסיר ציון.
כרטיס לכיוון אחד שנת 1961 הייתה שנה מכוננת עבור משפחת מלכי. "ללא כל הודעה מוקדמת החליטה ממשלתו של נאצר להלאים, מילה מכובסת שמשמעותה לשדוד, את כל הרכוש והחסכונות של משפחתי כולל העסק של אבי, חשבונות הבנק והנדל"ן". המשפחה מחליטה לעזוב את מצרים ומתחילה בהכנות להוצאת אשרת היציאה. "מוצאה של משפחתי הוא איטלקי ואבא הגיש בקשה לחידוש הדרכונים האיטלקים". לקח כשלוש שנים עד לקבלת הדרכונים ואשרת היציאה בכיוון אחד ללא אפשרות לשוב למצרים". בדצמבר 1963 מפליגה משפחת מלכי מאלכסנדריה לנפולי ובהגיעם לאיטליה מתחבטת המשפחה בעניין תקיעת היתד. האפשרויות שעמדו בפני המשפחה היו איטליה או ישראל. "חלק ממשפחת אבי, שנים קודם לכן התיישבו באיטליה, וחלקים ממשפחת אמי היגרו לישראל בשנת 1957. אבי אסף אותנו ופרש בפנינו את היתרונות והחסרונות בכל אחת משתי המדינות ובסופו של דבר התקבלה החלטה משותפת לעלות לישראל".
מבית חלומות לשכונת מצוקה חבלי הקליטה של משפחת מלכי היו קשים מנטאלית וקיומית. "חודש פברואר 1964, אני בן 17 ואנו מגיעים ארצה לאחר שאבי יצר קשר עם נציגי הסוכנות היהודית באיטליה. שיכנו אותנו בשכונת ג'סי כהן בחולון בתוך מין בקתה מאסבסט. זה היה הלם. המעבר מבית רחב ידיים בו התגוררנו בקהיר, לצריף במעברה דמוית מחנה צבאי היה טראומטי. כפי שציינתי כבר נושלנו מכל רכושנו שנשאר בקהיר, ובלי כסף ובלי שפה נאלצנו להתחיל את חיינו מחדש. הדבר שחיזק את רוחנו היה החופש שזכינו לו פה, בישראל, מבלי הפחד שירדפו אותנו כי אנו יהודים". מעברת ג'סי כהן הייתה ידועה כשכונת מצוקה ופשיעה כאשר המדד הסוציו אקונומי של האוכלוסייה היה בתחתית הסולם. "למזלי הרב משפחתי והמסורת עליה התחנכנו אפשרה לי לא להיגרר לשוליים העבריינים של בני גילי באותה תקופה. ההורים שלנו ידעו לשמר אותנו שלא נינזק. ידעתי לאן אני חותר ולא נתתי לשום גורם חיצוני שיניע אותי מכך. זה גזל ממני זמן ומאמץ. זו הייתה מלחמה לא פשוטה. אלו היו שנים מאוד מורכבות. הייתי צריך באותה עת גם לעזור לאבא בפרנסת המשפחה. לא היה לנו כסף, לא היה כלום".
קרובי משפחה ותיקים בארץ מסייעים למלכי להירשם לאחד מבתי הספר התיכונים בתל אביב על-מנת שיסיים את שנת לימודו האחרונה וייגש לבחינות הבגרות. "נשלחתי לעירוני א' בתל אביב, אחד התיכונים הטובים והנחשבים. הרגשתי חסר אונים. נזרקתי לתרבות חדשה, לא מוכרת ובלי שפה בסיסית. הייתי מתוסכל. עזבתי את התיכון והצטרפתי לאחי הבכור שלמד עברית באולפן בקיבוץ. לימודינו נקטעו עקב מותו של סבי, אבי אמי". אב משפחת מלכי ללא מקצוע וללא שפה פותח חנות קטנה למוצרי חשמל בחולון יחד עם שותף ממנה מתפרנסת המשפחה בקושי רב. "אחי הבכור התגייס לצה"ל והורי ביקשו עבורי דחיית גיוס כי לא רצו כי שניניו נשרת בצבא בו זמנית. נאלצתי לעזור בפרנסת הבית. שליטתי במספר שפות לועזיות אפשרה לי להתקבל כפקיד בבנק ברקליס ובערבים למדתי בבית ספר אקסטרני על-מנת להשלים את לימודי התיכוניים ולהוציא את תעודת הבגרות הנשגבת. לא היה קל". מאמציו של מלכי להגיע ליעד התעודה נכשלו פעם אחר פעם. חוסר שליטתו בעברית היה בעוכריו. הוא הצטיין במקצועות הריאלים אך גם במקצועות אלו כשלון רדף כשלון. לצבא התגייס מלכי ללא תעודת בגרות, ואת שירותו הצבאי עשה בחיל ההנדסה.
נקודת מפנה כמו בסרטים, העלילה מקבלת לפתע תפנית לא צפויה מעוררת השראה, ומסלול חייו של מלכי מרגע זה ישתנו לגמרי. זמן קצר טרם שחרורו מצה"ל הוצע למלכי ולחיילים נוספים לעבור מבחן פסיכוטכני שיקבע אם יהיו זכאים למלגת לימודים בטכניון. "הוזמנתי לראיון כמועמד לפרויקט קידום סטודנטים לטכניון שהיה מיועד לחיילים משכבות סוציו אקונומיות חלשות יוצאי מדינות ערב. עברתי את המבחנים בציונים גבוהים מאד, אך לא הייתה בידי תעודת בגרות, שהיה תנאי קבלה לטכניון". למזלו של מלכי, יעל רום ז"ל, הטייסת הצבאית הראשונה הייתה חברה בוועדת הקבלה, והיא עמדה על כך למרות התנגדות חברים בוועדת הקבלה, שמלכי יצטרף על תנאי למיזם ויהיה חייב בהוצאת תעודת הבגרות תוך שנה. "הייתי חדור משימה. לא אכלתי ולא יצאתי מחדרי. הצלחתי לעבור את המשוכה. בגיל 25 עברתי את בחינות הבגרות ושליטתי בעברית הפכה למושלמת. לעולם לא אשכח את יעל רום המלאכית, שבזכותה השתנה מסלול חיי".