הציר הישראלי-מצרי והחיזור הטורקי
|
|
הפגנת האהדה הפומבית – שמעטות כמותה בתולדות "השלום הקר" – מצידו של נשיא מצרים כלפי שרת האנרגיה של ישראל, במעמד הפתיחה של כנס האנרגיה האזורי בקהיר (14.2.22), היא מסממני הזמן. ישראל משתתפת לראשונה בכנס, מבססת את מעמדה כשותף במתן פתרונות אנרגטיים למצרים ולירדן (כשעל הפרק גם אספקה לסוריה ולבנון, בניסיון של מדינות ערב המתונות להפחית את תלותן של שתיהן בסיוע אירני), ונתפסת כשחקן אזורי לגיטימי, לא במעט גם בזכות קשריה המתהדקים עם האמירויות ועם בחריין. עבור מצרים, שיפור היחסים עם ישראל משקף גם מאמץ ביטחוני משותף במלחמה בטרור של "מחוז סיני" של דאעש. חשוב לא פחות, מנקודת ראותה של קהיר, הוא תפקידה של ישראל בייצוב מאזן כוחות במזרח הים התיכון שעולה בקנה אחד עם האינטרס הלאומי המצרי, אל מול מה שנתפס עד לפני זמן לא רב כיומרות של טורקיה, בהנהגת ארדואן, להגמוניה אזורית "ניאו-עות'מאנית". באחרונה חל שינוי מהותי בהתנהלות הטורקית מול מדינות "מחנה היציבות" באזור, ומצרים (כמו גם ישראל ואיחוד האמירויות) בתוכן. היריבות וגילויי העוינות כלפי משטר סיסי, שהביאו את שתי המדינות בשנת 2020 עד לסף עימות צבאי ישיר על אדמת לוב, פינו את מקומם בהדרגה להידברות, הן עם בן חסותה של מצרים בלוב, ח'ליפה חפתר, השולט במזרח המדינה, והן עם מצרים במישרין. מול החיזור הטורקי, העניין הישראלי הוא להגיע להידברות עם אנקרה לא כתחליף לקשר המתהדק עם מצרים (ועם יוון וקפריסין, כמפורט להלן) אלא על בסיסו של קשר זה. ישראל צריכה להתייצב, בין היתר, בדרישה תקיפה לביטול ההסכם מנובמבר 2019 בין טורקיה ל"ממשלת ההסכמה הלאומית" במערב לוב לגבי התוויית הגבולות של אזורי המים הכלכליים במזרח הים התיכון, ובתמיכה ברורה במפת הים התיכון כפי ששורטטה בהסכם בין מצרים ליוון באוגוסט 2020. חשוב גם לעדכן את מצרים לקראת, ולאחר, ביקוריו של הנשיא הרצוג ביוון, בקפריסין ובטורקיה.
|
מסעות הרצוג והמסר הטמון בהם
|
|
מתוקף מעמדו המסתמן של הרצוג כמעין "דיפלומט-על" של ישראל, נודעת חשיבות מעשית וסמלית גם יחד לסבב הביקורים שלו, שנפתח (ב-25.2.22) עם הגעתו ליוון. חשוב להקנות ליוון ולקפריסין גם יחד תחושה ברורה שישראל אינה מתכוונת להקריב את מערכת היחסים איתן, שנבנתה בעמל רב ונושאת פירות מדיניים וביטחוניים, על מזבח חידוש ההידברות עם טורקיה. נהפוך הוא: ישראל יכולה וצריכה להגיע לאנקרה כאשר באמתחתה עמדה אסטרטגית מתואמת עם אתונה וניקוסיה לגבי ההסדרים הגאו-פוליטיים במזרח הים התיכון. בשל הנראות הגבוהה של הביקור המתוכנן באנקרה, שמטבע הדברים עורר הדים ברחבי האזור, חשוב להבהיר מראש – ומכאן עיתוי הביקורים ביוון ובקפריסין – שאין פניה של ישראל להיפוך בריתות מן הסוג המוכר בהיסטוריה האירופית, אלא לחיזוק עמדותיה, ועמדות ידידותיה, בעיצומו של משבר עולמי בעל ממדים היסטוריים. הדברים אמורים הן בממד המדיני והביטחוני, בהמשך להסכמה על העמקת שיתוף הפעולה הצבאי במפגש שרי ההגנה של שלוש המדינות בנובמבר 2021, והן בנוגע להסדרים המעשיים הנדרשים בתחום הפקת האנרגיה ממאגרי הגז במזרח הים התיכון. חשוב לגבש בהקדם מתווה חלופי מוסכם לצינור הגז, שהסיכויים למימושו פחתו לנוכח העמדה האמריקנית המסויגת. חשוב להדגיש בהקשר זה, כי ארה"ב הציעה חלופה מושכלת המבוססת על התוכנית שכבר הותוותה להנחת כבל כוח תת-ימי (המכונה בשם EuroAsia Interconnector): הגז הישראלי, המצרי והקפריסאי יוכל להיות מופנה, במסגרת תפיסה זו, להפקת אנרגיה חשמלית (בקפריסין?), וזו תגיע משם לאירופה; בעתיד ניתן יהיה לרתום לכך גם אנרגיה שתופק ממשאבים מתחדשים, כמו שדות סולאריים. הרצוג כבר עמד על כך ששיקולים הנוגעים לאתגר האקלים יכולים לשמש בסיס לשיתוף פעולה.
|
מה ניתן ולא ניתן מול טורקיה
|
|
מן האמור לעיל עולה בבירור, שהרעיונות בדבר הפניית צינור הגז לטורקיה – ש ארדואן מעלה אותם בראש חוצות – אינם יכולים לבוא לידי מימוש אלא אם ישראל תהיה מוכנה לפעול בניגוד לאינטרס, ואף בניגוד לריבונות, של קפריסין. מטבע הדברים לא יעבור צינור כזה במים הכלכליים של לבנון וסוריה, ותהיה זאת טעות אפילו ליצור את הרושם שישראל מוכנה לשקול זאת. בכל מקרה, היחסים בין אנקרה לירושלים עדיין רעועים מכדי שניתן יהיה להישען על טורקיה כנקודת קצה של מיזם לאומי מן המעלה הראשונה. עם זאת, יש תחומים שבהם ישראל ושותפותיה למערך הכוחות במזרח הים התיכון יכולות לפעול יחד עם טורקיה, כל עוד זו שרויה בהלך רוח פייסני, כדי לתרום ליציבות האזורית ולצמיחה, גם בעיצומו של המשבר שחוללה הפלישה הרוסית לאוקראינה. המערכה לשמירה אקולוגית על הים התיכון היא בהגדרתה מיזם משותף. יש זירות אסטרטגיות, כמו הקווקז, שבהן האינטרסים של ישראל וטורקיה מתלכדים. כמו-כן, במעורבות פעילה של האמירויות – שמיהרה לזהות את המצוקה הכלכלית הטורקית כמנוף לשינוי סדר העדיפות האסטרטגי באנקרה – ניתן לבחון דרכים להרחבת הסחר וההשקעות. ראוי להזכיר, כי גם בשיא המשבר בין ישראל לטורקיה, בשנים שלאחר תקרית ה"מרמרה", נמשכו הקשרים הכלכליים ואף התרחבו, ונמל חיפה הפך לנתיב סחר חשוב של טורקיה עם ירדן ומעבר לה. גם פתרון של פשרה בלוב, שיסיר (לזמן מה, לפחות) מעל הפרק את האפשרות של עימות טורקי-מצרי, הוא בגדר אינטרס משותף. בתוך כך, בראש סדר העדיפות הטורקי בנסיבות הקיימות, עומדים ככל הנראה הרצון והאינטרס בשיקום היחסים המעורערים עם ארה"ב בעידן ביידן. גם כאן ייתכן שיש מקום להידברות לגבי יכולתה של ישראל לסייע, עד כמה שהשפעתה מגעת (בעיקר בקונגרס). הדבר צריך להיעשות בתיאום פרטני עם שותפותיה ותוך כדי עמידה על תנאי יסוד כמו סילוק תשתיות חמאס, הפסקת הבחישה בענייני ירושלים, וריסון הפעילות של גורמי האחים המוסלמים על אדמת טורקיה. שינוי מהותי מסוג זה יכול אכן ליצור תנאים לכך שישראל תנקוט מול הממשל, הקונגרס והמרחב הציבורי בארה"ב עמדה חיובית יותר כלפי טורקיה.
|
|