מעניין יותר הוא המיקום של האמנים הישראלים "הצעירים" החיים עדיין. ההצבה בפתח האולם המרכזי בתערוכה מרשימה ביותר: "מוניטור" של האמנית הצעירה מריה סלאח מחמיד (נ. 1990) היא עבודה גדולה בפחם על נייר, המתארת את קשיי הלידה אצל אישה, אצל אדם וחיה. על-רקע זה מוצב פיסלה של חנה אורלוף (1969-1888) "דיוקן גב' הררי". ישן בצד חדש. הצבה מעניינת ומוצלחת. אכן, "טור דה פורס" של האוצרת. קיר שלם הוקדש לעבודה מונומנטלית ויפה של ציבי גבע (1951) "רמלה, יפה (יפו), אום אל-פחם". במרכז התמונה חוזרת אצלו הציפור כסממן המאפיין את גבע, כאותו חוט המגשר בין שלש הערים. בציור קטן ויפהפה של רובין "שבע תחנות", המים הזורמים לכנרת, הסירה, הגמל ובתי האבן מסמלים את ישראל. לידו, ציור של זויה צרקסקי-נאדי (קייב, 1976) הנשואה לאריתראי וכבר נכנסה לקנון הישראלי (הציגה במוזאון ישראל). בציור גבר שחום עור מפנה את גבו החשוף אלינו ומשקיף לנוף ישראלי, ים ודקלים. הצבה סימלית ומעניינת של שתי תמונות אלה זו לצד זו.

פאטמה שאנן (1983) שהציגה במוזאון ת"א במסגרת קבלת פרס חיים שיף לאמנות פיגורטיבית ריאליסטית, מציגה 'דיוקן עצמי על-רקע ירוק', בו נראית דמות שוכבת בפרספקטיבה מעניינת, כאשר רק נעליה מופנים לעיני הצופה. יש, כמובן עוד יצירות חשובות וראויות. תערוכה מרשימה שמומלץ להתעמק בה.

רות שלוס

בתוך מקבץ גלריות אלה נקבע חדר אחד לתערוכות מתחלפות והפעם הוא מוקדש לציירת רות שלוס (2013-1922). שלוס הציגה בגלריות קטנות ופרטיות, אך מאז הוצגה תערוכה מוזיאלית של שלוס עברו כארבעים שנה, וזאת במוזאון הרצליה ('גבולות' 1982, ובשנת 1991 רטרוספקטיבה). אולי נבחרה בגלל היותה תושבת כפר שמריהו, שהוא חלק מהרצליה. כן, אז היה זה כפר, ועדיין לא מושבם של עשירי הארץ, וביתה של רות היה צנוע, כמוה. לא ברור למה "הוזנחה" עבודתה של שלוס במשך כל השנים. אולי בגלל התווית של "קומוניסטית" שדבקה בה ושפטה את אמנותה לא בצדק? בשנת 1937, לאחר עליית הנאצים לשלטון, עלתה שלוס מגרמניה לישראל עם משפחתה שהתיישבה בכפר שמריהו, אז יישוב חקלאי. רות שלוס ובעלה, פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, התישבו אח"כ בקיבוץ של השומר הצעיר, להבות הבשן בגליל העליון. לאחר גירושם מהקיבוץ עקב חילוקי דעות אידיאולוגיים חזרו לבית משפחתה בכפר שמריהו.

שלוס ציירה באופן ריאליסטי את הנעשה סביבה. היא התעניינה בחלכאים והנדכאים, ובכך גם מתמצה האוסף המאכלס את התצוגה כאן. וחבל. יצירתה הייתה ורסטילית יותר. לצד האיורים היא ציירה גם בצבע. היא תיארה, אומנם את המעברות, הנשים העובדות, אך גם נופים "עליזים" ובחורות יפות ומפתות. גם באוסף האמנות הישראלית כאן מוצגת עבודה די קודרת שלה. חבל שלא נראה כאן הצד הנוסף של עבודותיה.

אנט מסאז'ה - נגד כל האיסורים

ממש מול הגלריה של קוסמה מוצגת תערוכה של האמנית הצרפתיה אנט מסאז'ה (נ. 1943). מסאז'ה הייתה תופעה פורצת דרך בשנות ה-70. צעירה יפה, מרדנית, דעתנית שעבדה קשה כדי להתקבל למימסד האמנותי הצרפתי ואח"כ הבינלאומי. היא ביקרה בקיבוץ בצעירותה אך לא הייתה בנויה לעבודה חקלאית, לדבריה. היא גם מודעת למצבה "המורכב" של ישראל ונמנעת מלהעביר ביקורת אך הסתייגותה נשמעת בטון דיבורה. עם הקמת תערוכתה היא התראיינה כאן בווידאו המוקרן בצידי התערוכה ומסביר בהרחבה את אמנותה. עטלפים, פוחלצים, חיות מבד לבד, בעיקר ציפרים (שמצאה מתות) שסרגה להם בגדים. קצת מוזר כיום, אבל במוזאון פומפידו ניתן לה חדר להציג אותם פוחלצים משופדים על כידונים.

האיסורים של 2014

מיצב מעניין מולו האמנית מתראיינת כולל שישים ושמונה שלטים של איסורים שונים ולצידם, במרחק ובנפרד, ניצב שלט בודד לבן ובו כתוב: "אסור לאסור" - צמד המילים התקבע בזיכרונה של מסאז'ה כאחת הסיסמאות של מהפכת הסטודנטים בפריז במאי 68, שיצאה נגד הממשלה ונגד הסדר הקיים, והרעידה את צרפת. מסאז'ה גילתה שכמעט הכל אסור גם כיום. היא ציירה ביד את הסימנים הגרפיים המוקפים בעיגולים אדומים: "אל תעשו סקס בספא", "אל תשתה אלכוהול", "אל תאכל", "אל תשמע מוזיקה", "אל תנהגי עם רעלה" ועוד. מעל השלטים תלויות בובות צבעוניות חסרות מגדר עשויות בד, חסרות חיים, המנסות להיאחז בתמרורים כדי לא ליפול. השלטים מעידים על האבסורד הקיים בחיים המודרניים הנשלטים על-ידי אינסוף איסורים.