שאלות רבות מתעוררות, כשאנחנו קוראים בספר "ויקרא" בפרק י"ד פסוק ל"ד: "כִּי תָּבוֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר אָנֹכִי נוֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה, וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזָּתְכֶם". בפסוק הזה יש את הצירוף של חזון הגעת עם ישראל לארץ המיוחלת, לארץ כנען, בשילוב תיאור הנוכחות הקשה והמדאיגה של המגיפה האימתנית הקוטלת חיים - מגפת הצרעת. מגיפה שבתקופה המקראית לא היו כלים להתמודד אתה ורק נותר לחוות את תוצאותיה ההרסניות. אותי מטרידה השאלה איך הגענו לצירוף קשה ומכאיב של שני הביטויים. הביטוי הראשון הטוב והמרגש - "אָנֹכִי נוֹתֵן לָכֶם אֲחֻזָּה" את הארץ היעודה, ארץ כנען, ומיד מופיע הביטוי השני הרווי אימה - "וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזָּתְכֶם". מכאיב מאוד לקורא הצירוף של הבטחת מתן מולדת עם הסיומת של הפסוק "וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזָּתְכֶם". אני מנסה לתת את התשובה לשאלה במישוריות החינוכית. למרבה הצער, קשה במערכת חינוכית להימלט מהעונש ככלי חינוכי. את תשובתי זו אני מבסס על מסכת סנהדרין ע"א, לפיו נגע הצרעת יגיע, אם נעלה את חיינו על שרטון של עשיית הרע. אם לא נחייה את חיינו בדרכים ראויות, נביא על עצמנו את הנגע האימתני של הצרעת. אני נוטה לקבל את האיום בצרעת כביטוי מטאפורי, לפיו נוכחות הָרַע המוסרי, הנוכחות של עולם ערכים מעוות בחיינו יביא בעקבותיו את שלל הנגעים הקשים. לכן עלינו לא לתת מרחב חיים לנוכחות הָרַע, הנושא עמו כבר את אימת האסון, שלא נוכל להתמודד עם מה שטמון בו, כי עם הצרעת אין ביכולתה של החברה להתמודד. אינני שלם עם ההסבר שהובא לעיל, כי אינני נלהב עם השימוש באיום בעונש במישוריות החינוכית. אני מייחל לעשיית הטוב מתוך הכרה, ולא מתוך חשש, שצפוי לי עונש כבד, אם לא אממש את הטוב ואת המוסרי. אנחנו מתקרבים לליל הסדר, מתקרבים ללילה, בו נחווה את חוויית יציאתנו כעם מעבדות לחרות. לחוויה זו עלינו להוסיף נדבך קיומי - נדבך המעוגן בעולם של ערכים מוסרי. אם לא נבטיח לו את העוגן האיתן, מרחף עלינו הנגע, שמתואר בספר "ויקרא" פרק י"ד פסוק ל"ד.