גדר "הביטחון" בינינו לבין יהודה ושומרון איננה ממלאת את תפקידה. גדר "הביטחון" נולדה בחטא. הקמתה החלה במהלך ובעקבות מלחמת אוסלו (אינתיפאדה בערבית) ביוזמתם של פוליטיקאים אחדים ובעידודם של אנשי תקשורת לא מעטים שניצלו את המלחמה שכפה על ישראל רב-המרצחים יאסר ערפאת – חתן פרס נובל ל"שלום" – כדי לסמן גבול בינינו לבין מדינה ערבית בארץ ישראל המערבית. שיקולי ביטחון לא היו שם. בזבוז אדיר היה שם. פגיעה בנוף הארץ הייתה גם היתה. מכירת אשליות הייתה בשפע, כמנהגם של אנשי השקר האוסלואידים. אילו רצו מי שדחפו את מיזם הגדר להגן על ישראל מפני המחבלים של ערפאת וממשיכי דרכו היה עליהם לגדר את מוקדי הטרור ולא את קורבנותיו. במקום להקים גדר ביטחון קצרה, זולה ויעילה סביב מוקד טרור כמו, למשל, ג'נין, הם הטיפו לשפוך כספים על הקמתה של גדר ארוכה לאורך "הקו הירוק" פחות או יותר, כדי לסמן לאויב לאן נתקפל וניסוג אם ימשיך בלחצו. על גדר ביטחון קצרה סביב מוקד טרור זה או אחר ניתן היה להגן ולהבטיח שלא תהיינה בה פרצות. אבל, חובבי גדר "הביטחון" לא חיפשו ביטחון. הם חיפשו גבול למדינה פלשתינית, וכך הוקמה מפלצת מחוררת הפוצעת את נוף הארץ, אבל מזמינה מחבלים ומסתננים לחצות אותה שוב ושוב. גדר ביטחון סביב מוקד טרור כזה או אחר הייתה מסמנת לתושבי ערים אחרות ביהודה ובשומרון שללא טרור יוכלו לחיות את חייהם טוב יותר מאשר עם טרור, כאשר יהיו מוקפים בגדר. גדר "ביטחון" סביב קורבנות הטרור משקפת גישה גלותית של הסתגרות בתוך חומות וביניהן. גדר "ביטחון" פוליטית אינה מקנה ביטחון לאזרחי ישראל. היא שמה ללעג מיזם יקר ומגלומני הנפרץ מדי יום על-ידי מסתננים ומחבלים. קילומטרים בודדים של גדר סביב ג'נין היו תורמים לביטחון הרבה יותר מאשר מאות קילומטרים של גדר פוליטית בנימוק "ביטחוני".