מסגרת היחסים הבינלאומיים שנוצרה מאז מלחמת העולם השנייה התבססה במידה רבה בשנים האחרונות על יכולתו של המערב לחיות עם ולדימיר פוטין בתור "הילד הרע", אשר בחן את גבולות המערכת אך לא פרץ אותם. אלא שבפלישה לאוקראינה הוא הפך לפושע מלחמה, ובמצב כזה העולם משתנה ושום דבר לא נותר בעינו – סבור טום פרידמן בניו-יורק טיימס. כיצד יפעל האו"ם כאשר לפושע מלחמה יש זכות וטו במועצת הביטחון? כיצד ניתן לטפל במשבר האקלים בלי אחת המדינות הגדולות ביותר בעולם? כיצד תפעל ארה"ב עם רוסיה בנושא אירן כאשר אין לה אמון מינימלי בה? כיצד מתמודדים עם מדינה כזו, כאשר בידודה עלול להפוך אותה למסוכנת עוד יותר? כיצד מאכילים ומניעים את העולם במחירים סבירים בלי אחת מיצואניות החיטה, הנפט והגז המובילות? התשובה היא שאיננו יודעים, קובע פרידמן. העולם נכנס לחוסר ודאות גיאו-פוליטי וגיאו-כלכלי כמותו לא ידע מאז 1989 וכנראה שלא מאז 1939. המצב יחמיר לפני שישתפר, כי פוטין דומה כעת לחיה לכודה. הוא לא רק טעה לחלוטין בנושא אוקראינה, אלא גם השיג את ההפך מיעדיו – מה שהופך אותו לנואש להישג כלשהו ובכל מחיר, שיסתיר עובדה זו. פוטין אמר שיצא למלחמה כדי להרחיק את נאט"ו מרוסיה; הברית כעת חזקה יותר ותמשיך להתעצם כל עוד הוא בשלטון וכנראה גם עשרות שנים לאחר מכן. פוטין אמר שיצא למלחמה כדי להדיח כנופיה נאצית השולטת בקייב ולהחזיר את העם האוקראיני לחיק רוסיה; הפלישה הפכה את האוקראינים לאויבים מושבעים של רוסיה וחיזקה את שאיפתם לשמר את עצמאותם. פוטין חשב שישיג ניצחון מהיר שיעניק לארצו יוקרה; צבאו נחשף בחולשתו ובברבריות שלו. פוטין חייב להשיג משהו – לפחות שליטה בלתי מעורערת במזרח אוקראינה, ממחוז דונבס עד אודסה וחצי-האי קרים. הוא רוצה שזה יקרה עד 9 במאי, יום הניצחון על גרמניה הנאצית. לכן נראה שהוא פונה לאסטרטגיה דו-ראשית. פוטין מרכז את כוחותיו כדי לזכות בפרס הקטן יותר, והוא מגביר את אכזריותו במטרה לגרום למספר קורבנות ופליטים ולחורבן כלכלי כבדים ככל האפשר. הוא מקווה שכך ישחק את הצבא האוקראיני, לפחות במזרח, ויזרע פירוד במדינות נאט"ו ככל שיוצפו בפליטים.