בחלומי אני עומד מול דלת ברזל נעולה ובידי צרור מפתחות כבד. מישהו רודף אחרי. אני לא יודע מי זה, אבל יודע שאם לא אצליח לפתוח את הדלת מהר הוא יהרוג אותי. אני מנסה את המפתחות זה אחר זה אבל אף אחד מהם לא מתאים. הקולות מתקרבים אלי. אני מזיע והידיים רועדות מפחד. יש לי דופק מהיר ותחושת מחנק בגרון. כשכבר כמעט איבדתי תקווה, המפתח האחרון בצרור סוף-סוף מתאים. המנעול מתחיל להסתובב אבל באמצע הסיבוב נתקע. אני כבר רואה את הרוצח שלי מולי. מת מפחד שהמפתח יישבר בתוך המנעול אבל בלית ברירה מסובב בכול הכוח. ברגע האחרון המנעול נכנע ללחץ והדלת נפתחת בחריקה. אבל אז כשאני מנסה לקום, רגליי לא נשמעות לי.
אני יושב על הרצפה הקרה, משותק מפחד ויודע שזה הסוף שלי. פתאום משהו נוגע בי ואני מתעורר בבהלה ומגלה שהחתול שלי "פוך" הולך עלי הלוך חזור ומיילל בעצבנות. "פוך" כבר בן 19 ולא מצליח להתרגל לשעון הקיץ. מאז התחלף השעון הוא מתעורר רעב ב-2 לפנות בוקר ואני בעל כורחי מתעורר אתו. שעות רבות הוא חלם על קוטג' 5% של תנובה ועכשיו הגיע הרגע שלו להגשים את החלום. אני זוחל למטבח ומוציא מהמקרר חצי חבילת גבינה, מכין לי כוס קפה חזק במיוחד וחוזר למיטה, שותה את הקפה אבל לא מצליח להתעורר. בינתיים אני שוכב במיטה עם עיניים חצי עצומות, בוהה בתקרה ותוהה מי רצה להרוג אותי ומדוע? בסוף אני נכנע לעייפות ונרדם שוב ומייד נזרק לזירת החלום הקודם.
הפעם יש לי רק מפתח אחד ביד אבל מולי ניצבות אין סוף דלתות נעולות. אני כבר מתורגל ורץ עם המפתח מדלת לדלת. כל הדלתות זהות והמפתח לא מתאים לאף מנעול. בינתיים הרודף המסתורי חזר. הוא לא ממהר. לאט-לאט הוא סוגר את המרחק בינינו. הוא יודע שאני בידיים שלו ואני מבין שאני לכוד ואין לי דרך מילוט. פתאום אני מרגיש דקירה בבטני ומגלה ששוב הגיעה עזרה מכיוון בלתי צפוי. בארבע לפנות בוקר פוך שוב רעב, מטפס על המיטה ותוקע בי את ציפורניו החדות. אני מתנתק חלקית מהחלום וחש תחושת הקלה אבל אני עדיין אפוף שינה. פוך שכנראה מאוכזב ממני מסובב את ישבנו אלי ומניע את זנבו הלוך ושוב על פני כדי שאקום ואני נתקף זעם וזורק עליו כרית כדי לגרש אותו מהמיטה.
אלא שהכרית במקום לפגוע ב"פוך" פוגעת בכוס שעל השידה, הכוס מתרסקת על הריצפה ואני קם מובס לאסוף את הרסיסים. "פוך" שרוב שנות חייו היה חתול עדין ושקט עבר לאחרונה שינוי קיצוני והפך לייצור בלתי נסבל. הוא עושה את צרכיו בתוך הבית במקום בארגז החול, מטפס על השולחן בזמן ארוחות, שורט את הרהיטים ומשתין על הספות. אבל השינוי הכי מדהים קרה לתיאבון שלו. פוך אוכל כמויות ענקיות של אוכל ורעב כמעט כל הזמן. בערוב חייו הפך פוך מחתול רזה ורגוע לחתול שמן ועצבני. אבל הדבר הכי מדהים ולא מובן בעיני הוא שהמהפך של "פוך" קרה ימים ספורים אחרי שהרדמנו את "צמר" החתול השני שלנו.
אין לי שמץ איך זה קרה וההסבר היחיד שעולה לי בראש הוא שברגע מותו נשמתו הסוערת של צמר התגלגלה איך-שהוא לגופו של פוך. כשאני מסיים לאסוף את הרסיסים, אני מוציא לפוך קערה עם אוכל חתולים למרפסת ונועל עליו את הדלת, כדי שייתן לי לישון. אחר כך אני חוזר למיטה ונרדם תוך שבריר שניה. אולי זו הייתה טעות והייתי צריך להישאר ער כי הפעם באמת נקלעתי למצב חסר סיכוי. אני מוצא עצמי לכוד בתוך מבנה ענק, חסר חלונות וריק מאדם. במשך שעות אני הולך במסדרונות ארוכים ואין סופיים שלא מובילים לשום מקום. אין לי מושג היכן המבנה, מה מטרתו ובמיוחד איך לעזאזל אפשר לצאת ממנו. הקירות במבנה ישרים כמו סרגל, האור יוצא הישר מהקירות ואין בשום מקום טיפת לכלוך או אבק. הכל נראה אותו דבר. אני הולך והולך ולא מגיע לשום מקום, צועק לעזרה ואיש לא עונה.
רגלי כבר כשלו, גרוני ניחר מצמא ויותר מכול אני מת לפיפי. אבל אין לי ברירה אלא להמשיך. פתאום עולה בי רעיון מבריק. אני מפשיל את מכנסי ומשתין על הקיר וכמו שניחשתי הקיר לא נרטב ושלולית השתן על הרצפה נעלמת מעצמה תוך שנייה. מעודד מהצלחתי אני מחפש ומוצא בכיסי שתי ממחטות נייר משומשות, זורק אחת באוויר כדי לבדוק מה יקרה וכמו שצפיתי גם הנייר הולך ונעלם. אני זורק את הטישיו השני ומייד מתכופף לרצפה ומתחיל למשש, בתחילה הכל מרגיש מושלם חלק ונקי אבל אני לא מוותר. באחת הפינות ידי תרות ומוצאות שאריות של הנייר שהולך ומתפייד במהירות ואוחזות בו בכול הכוח ופתאום גם ידיי מתחילות להיעלם יחד עם הנייר. אני מרגיש איך כל גופי מתנזל ואז מתאייד וכעבור כמה שניות אני מוצא עצמי שוכב במיטה ער. להפתעתי פוך שוכב לצידי במיטה ומלקק אותי עם לשונו המחוספסת. אני מאוד רוצה לשאול אותו איך עבר מבעד לדלת הנעולה אבל יודע שהוא לא יגלה.
