השבוע שבין יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות הוא המתאים ביותר לעריכת חשבון נפש, הפקת לקחים והתוויית המשך הדרך של העם, המדינה והאנושות. הלקח הראשון הוא לעבור הלאה, לא לשקוע בהתחשבנות עם טראומות העבר אלא להביט לעתיד בתקווה. מי שעובר הלאה, לא שוקע במרה שחורה וביאוש, זוכה להקים מדינה לתפארת, כפי שעשתה זאת ישראל, עם מיליונים של פליטים מהשואה, ממזרח אירופה, מארצות ערב ומרוסיה. מדינה עם חקלאות מתקדמת, היי-טק, עם תעשיה ביטחונית משגשגת, עם צבא העם (לצערי פחות ופחות ועל כך אני קורא לעשות אינטגרציה רבתי), שהוא אחד הצבאות החזקים בעולם ובוודאי המוסרי ביותר. מי ששוגה בנוסטלגיות של נכבה, נכסה והאשמת כל העולם בצרותיו שוקע בשנאה, ברחמים עצמיים, בהתקרבנות, בעוני. ואני רחוק מלקבוע שזה מחויב המציאות.
אדרבה, כפי שהיהודים עברו מהפכה מחשבתית ולקחו את גורלם בידיהם והפסיקו לסמוך על הגויים להושעתם, הפכו לחקלאים כשמעולם לא עסקו בכך בגולה, לאנשי היי-טק ובנו צבא כשהם כמעט אף פעם לא אחזו בנשק בגולה, אני משוכנע שעם הנהגה אחרת, עם אתוס אחר, הפלשתינים מסוגלים להיות לא פחות משגשגים מהיהודים, כי אין שום הבדל גנטי, שכלי או אחר בינינו, אנחנו בני אותו גזע והדבר היחידי שמבדיל בינינו הוא המנטליות. כבר כיום רוב רובם של ערביי ישראל הם אנשי עשייה לתפארת ומגיעים להישגים נפלאים כרופאים, אחיות, קלינאי תקשורת, בעלי מלאכה, פרופסורים, מנהלי חברות, סטודנטים ואחרים. הבעיה היא רק במנהיגים ובאתוס של רבים מהם שאינם מחשיבים עצמם כישראלים אלא כפלשתינים, כפי שאנו רואים בסקרים ובסרטים דוקומנטרים. יש לבצע אינטגרציה של כולנו, לרבות ערבים, חרדים, ניצים ויונים, בני כל העדות, שכל הישראלים יהיו שותפים לאותו האתוס של העשיה ולא של ההתקרבנות, של היותם אזרחים שווי זכויות וחובות וגאים בישראליותם, של יזמות, של שלום, של אינטלקטואליות, של ערכים וצניעות, של עזרה לזולת ושל קיימות.
הלקח החשוב ביותר הוא אולי שלמדנו לסמוך רק על עצמנו ולא על האומות, על עקרונות הצדק, או הרחמים. אחרי ששישה מיליון יהודים נרצחו בשואה כמעט בלי התנגדות, בולטת העובדה שמאז שקם ישוב יהודי מאורגן בישראל לפני למעלה ממאה שנה ועד היום מתו פחות משלושים אלף יהודים - אזרחים וחיילים במלחמות ובפעולות טרור, מספר הנמוך ממספר היהודים שנרצחו לעיתים ביום אחד בשואה. יום אחד לעומת יותר ממאה שנה. וזהו הלקח שעלינו לזכור יום יום כאשר דנים בתקציבי הביטחון, בהתחמשות הגרעינית על-פי מקורות זרים, בלקיחת סיכונים, בהסכמי אוסלו ודומיהם כאשר אחרי שהקמנו את הרשות הפלשתינית וחימשנו אותה, טבחו בנו המחבלים שנשלחו על-ידי ערפאת, הארכי-טרוריסט, למעלה מאלף איש, הרבה יותר מאשר אלה שנפלו במלחמת ששת הימים שבה כבשנו את סיני, רצועת עזה, ירושלים המזרחית, יהודה ושומרון ורמת הגולן.
צריך למצוא את האיזון בין יציאה למלחמה חסרת אחריות כמו במלחמת לבנון הראשונה והשנייה בגלל ניציות שלא במקומה לבין יוניות קיצונית ותמימה שהביאה אותנו להסכמי אוסלו. ועל-פי רוב ישראל הצליחה למצוא את האיזון - בהכרזת המדינה, במלחמת העצמאות, במבצע סיני, במלחמת ששת הימים, במלחמת יום כיפור (למרות שבגלל זהירות יתר וביטחון עצמי מופרז ספגנו אבידות רבות), בהסכמי השלום עם מצרים וירדן, ובתגובה שלנו להתגרות החמאס ברצועת עזה. אם לסכם את 74 שנות המדינה בהפקת לקח זה נראה שהפנמנו אותו היטב, לעיתים אנו מפריזים בכך, לעיתים אנו מתעלמים ממנו, אך על-פי רוב ישראל נוקטת במדיניות ביטחונית ואזרחית סבירה וזהירה גם תחת שלטון השמאל וגם תחת שלטון הימין, מימי בן-גוריון ועד בנימין נתניהו, בנט ולפיד. ואם יש חריגות הן מתוקנות, אך עם מחיר כואב מדי.
מדינה של תרומות
את אחד הלקחים העיקריים של השואה לא הפנמנו והוא "ואהבתך לרעך כמוך". הישוב היהודי היה תמיד מפולג ועם מטעני שנאה הדדיים. אומנם הם אף פעם לא גרמו למלחמת אחים כמו אצל בני דודינו הערבים, אבל שנאה הייתה. הייתה שנאה בין תנועות המחתרת, בן-גוריון טבע את המונח "בלי חרות ומק"י", הייתה שנאה גם בתוך תנועת העבודה בין מפא"י, אחדות העבודה ומפ"ם. הייתה אפילו שנאה בתוך מפא"י שהתפצלה לרפ"י ובין המנהיגים של התנועה. הדירו את אנשי הימין מכל המשרות החשובות. השנאה שורה גם כיום כאשר המנהיגים שלנו - בליכוד, ברשימה המשותפת, במשיחיים, בחרדים וביונים, מטיפים לשנאה כנגד האחר ואני מרבה להתייחס על כך בספריי ובמאמריי.
אם הייתה לנו פעם מדינת רווחה שכללה בעיקר שכבות מסוימות בעם והדירה 60% מהאוכלוסייה, כיום בשלטון הימין מפלים לטובה רק עשירית מהאומה: האלפיון והעשירון העליון ואילו 90% מהעם מקופח, כשהטייקונים עושים ספקולציות, תספורות, מקבלים את נכסי המדינה בנזיד עדשים, משחדים את פקידי הממשל והפוליטיקאים במשרות ובתרומות, לעיתים במעטפות, לא בונים תעשיה אלא בונים פירמידות שליטה, לא דואגים לעובדים, לא תורמים למדינה דבר אלא רק חולבים אותה. ישראל הפכה למדינה של תרומות כמו בישוב בארץ הקודש לפני מאות שנים, כי אין רווחה, אין חינוך ובריאות ראויים, אין תשתיות ראויות, אין מדיניות כלכלית חברתית, אין שוויון כבסקנדינביה, אין ביטחון פנים, יש אנרכיה וחוסר משילות, ויש עוני שהוא הגדול ב-OECD.
אני שופט דברים על-פי התוצאות - לעם רע יותר בישראל ובעולם תחת שלטון הניאו ליברלים מאשר בזמן קיום מדינת הרווחה, יש יותר עוני ומעמד הביניים נשחק, ואילו למנהיגים טוב יותר, לטייקונים ולעשירון העליון טוב יותר, הם עשירים יותר, משפיעים על המדינות עם הלובינג. הם רוקדים על הסיפון בשעה ש-90% מהעם נאנקים במעמקי האוניה ומאבדים את כל רכושם המועט. עשרת המדינות האתיות והמשגשות ביותר, שאני מתייחס אליהן בהרחבה בספריי כמודל לחיקוי, אולי יימלטו מהאסון המתקרב או שבצונאמי הגלובלי גם הן יכרעו ויתמוטטו. אין כל הצדקה כלכלית לבועות הענק בבורסות ובנדל"ן, לשוויים האסטרונומיים של פייסבוק, אפל, ביטקוין, נגזרים ומכשירים פיננסיים, שמוכרים לציבור נשיאים ורוח, כשאנשים עוסקים בתפל במקום לדאוג לעיקר ולעשייה. אין אם כן הפנמת לקחים - שכחנו את לקחי השואה, העולם שכח את לקחי מלחמת העולם השנייה, למה הם מצפים? לעוד אסון נורא שימיט חורבן על העולם? מה החזירות הזאת שמחייבת למקסם את הרווח על חשבון האזרח הקטן, להוריד את הריבית לאפס על חסכונותיו הדלים, לנפח בועות ענק בשוקי ההון, להעלות מחירי נדל"ן עד כדי כך שלא ניתן לרכוש דירה, לגרום לכך שכל העולם ישקע בחובות עצומים לרבות מעמד הביניים במקום להיות עם תזרים מזומנים חיובי, כפי שמחייבים עקרונות הכלכלה הבריאה. מדוע לשחוט את כדור-הארץ שכולנו זקוקים לו?
למה לא ניתן להתחלק בעושר העצום שיש במדינות ולטייקונים, אם יש מספיק כסף לכולם? כי הרי "על דאטפת אטפוך וסוף מיטיפייך יטופון", ומי שלא תורם לאפריקה על-מנת לפתור במקום את מצוקות הרעב והעוני מקבל מיליונים של פליטים ההורסים את המרקם החברתי במערב. מי שצובר מילירדים שהוא אף פעם לא יוכל להוציא וליהנות מהם, לא משלם מיסים ועושק את המדינה - סובל מאלימות, העדר תשתיות, מרי עממי ולעיתים משטרים טוטליטרים פופוליסטים, פשיסטים או סתם של עריצים תאווי בצע. לקח חשוב מאין כמותו הוא - שכל פשע חוזר אליך. הגרמנים והיפנים שהרגו מיליונים ספגו אבידות במיליונים וארצותיהם נחרבו. גם אימפריות רשע עצומות כברית המועצות התפרקו לבסוף, טייקונים מושחתים כנוחי דנקנר בסוף נותנים את הדין ופוליטיקאים מושחתים כאהוד אולמרט בסוף נשלחים למאסר.
אם ברוני וול סטריט הצליחו להתחמק בשנת 2008 מעונש כי שיחדו בצורה עקיפה את הפוליטיקאים ואת הרשויות, הם לא יוכלו להתחמק מהשפל העמוק הצפוי בקרוב, גם על דעת רוב הכלכלנים ידועי השם. יש אולי בדברים הכללה ורבים מכירים אילי הון ועורכי דין מושחתים שלא נתנו את הדין על פשעיהם, אפילו בשואה פושעים רבים הצליחו להתחמק מעונש. אבל ככלל אחד הלקחים העיקריים של השואה הוא שיש דין ויש דיין והעולם הולך לכיוון של השתפרות, למרות שיש להתריע על חריגות כפי שאני עושה בכתביי. אנו עדים להתפכחות ערבים מתונים כמנסור עבאס, חרדים המחליטים להתגייס, לעבוד וללמוד מקצועות תורמים. העולם מתגייס לעזרת אוקראינה כנגד התוקפנות הרוסית. מתפכחים מהניאו ליברליזם, מתחזקות התנועות הירוקות. יש רתיעה ממנהיגים פופוליסטים שהמיטו אסון על עמם. בישראל קמה ממשלה שפויה אחרי הטרלול. שומה עלינו להיות אופטימיים, אם רוצים לשרוד, אם אנו חפצי חיים!
