הר-הבית כמשל

מי הכובש? המיתוס, כמיטב המסורת הפלשתינית ונציגיה בכנסת, טוענים, איך לא, שבכל אשם הכיבוש של הצורר היהודי במלחמת ששת הימים. מהומות הערבים בהר-הבית, בשער שכם - מי אשם? הכיבוש! מהומות בנגב האיסלאמי וברחבי הארץ, מי אשם? הכיבוש! פיגועים ברחבי הארץ מי אשם? ברור, הכיבוש הציוני. והר-הבית כמשל. בכל המֶגפונים, כלי התקשורת הערבים והרשתות החברתיות רעמו הכרזות הפלשתיניות: הצילו! האויב הציוני כובש את המסגד! אל-אקצה בסכנה! כשהעוּבדוֹת בשטח הן הפוכות לגמרי. זה שנים שהווקאף, לאט ובביטחה, בניגוד לסטטוס-קוו, כובש עוד ועוד שטחים למסגד, על חשבון הר-הבית היהודי. אם לא די בכך, פתאום נציגי הכנסת, ואישי ציבור ערבים, משימים עצמם על תקן רבנים חרדים, השוללים מבחינה הלכתית את עליית היהודים להר-הבית. איזו בדיחה! אם זה לא היה עצוב, זה היה באמת משעשע. הפלשתינים תופסים טרמפ על ההלכה היהודית, כדי להצדיק את ריבונותם על ההר הקדוש ליהודים ולממשה, בעוד שיש להבחין בבירור בין הסוגיה ההלכתית לסוגיית הריבונות היהודית האולטימטיבית על ההר העומדת בעינה ובת תוקף. המיתוס השקרי לגבי כיבוש מסגד אל-אקצה, נכון גם לגבי סוגיית הכיבוש בכלל. מיתוס ה'כיבוש' הציוני הוּא שקרי. העובדות הן, שכל מלחמות ישראל - החל ממלחמת העצמאות ומבצע קָדש, דרך שה"י ועד מלחמת לבֵנון השנייה - היו מלחמות הגנה, שנכפו על ישראל על-ידי הערבים. לעומת זאת, לא סוד הוא שחמאס, כמו ארגון פתח, כפי שהם מצהירים שוב ושוב במסגדים ובכיכרות, שואפים לחסל את כל מדינת ישראל, ולכבוש את כל השטחים ממלחמת 48, ולא רק שטחי 67 כפי שהם מציירים זאת בדעת הקהל היהודית. הפיגועים והפרעות הערביות בכל רחבי הארץ יוכיחו. אז מי הכובש האמיתי - היהודים או הפלשתינים?

עזה כמשל

הכיבוש גורם לפיגועים ולפרעות בישראל, כפי שטוענים בלהט ח"כים ואישי ציבור ערבים. האומנם? אז איך זה שהחזרנו לפלשתינים באופן חדצדדי את עזה, ומה קיבלנו בתמורה? מטחי טילים ופיגועים כמעט בלתי פוסקים לא רק על עוטף עזה, אלא גם על הערים אשדוד ואשקלון שהגיעו עד תל אביב. עוד הוכחה למיתוס השקרי של הכיבוש הציוני, כמו גם שאיפת חמאס והפלשתינים לחסל את ישראל, ולכבוש גם את הערים בתוך הקו הירוק. דין תל אביב כדין השטחים הכבושים כבר אמרנו?

פוליטיקאים קטנים

דומה שלא צריך להיות מדינאי דגול כדי להבין שהסוגיה הפלשתינית, שנעוצה בשאיפה לחסל את מדינת ישראל, לא תיפתר לעולם. ראש הממשלה לשעבר, בנימין נתניהו, שהבין זאת, החליט לראשונה לעקוף את הסוגיה הבלתי פתורה הזאת במשך עשרות שנים, לגמד אותה ולהחזירה לממדיה הטבעיים. במקום זאת נקט מדיניות גלובלית נבונה של הידוק הקשרים הדיפלומטיים, המדיניים והכלכליים עם מדינות ערב בעולם, שאיתן חתם על הסכמי אברהם ההיסטוריים, צעד שהניב הישגים מרשימים לישראל. אולם עם חילופי השלטון פוליטיקאים קטנים צרי אופק וחסרי חזון, דוגמת שר הביטחון בני גנץ ושר החוץ יאיר לפיד, שרצו לתפוס כותרות בכל מחיר, החזירו את הבעיה הפלשתינית, שביבי גימד בהצלחה רבה, אל סדר היום הפוליטי ואל קידמת הבמה הישראלית. זאת בצד צירוף ח"כים פלשתינים ומפלגת רע"ם האיסלאמית לקואליציה של הממששת הכושלת. אם לא די בכך אל המקהלה הפלשתינית בממשלה נתנו קולם גם שרים קטנים וסגניהם, דוגמת שר המשטרה עמר בר-לב, סגן השר שוסטר - ואיך לא יאיר גולן - שהאשימו את מצבם הסוציו- אקונומי הירוד כביכול של הערבים במהומות, בפרעות ובפיגועים. זאת בשעה שהערבים חסרי החובות (גיוס לצה"ל, בנייה בלתי חוקית ופטור מארנונה) נהנים כאן מזכויות מעל ומעבר ביחס לעזה ולכל מדינה ערבית. גם ביבי לא חסך משאבים לפיתוחם, והממשלה הזאת באופן חסר תקדים הזרימה עשרות מיליארדי שקלים למגזר הערבי לטיפוחו כדרישת רע"ם. והתוצאה: לא רק שהמהומות, הפרעות והטרור לא נבלמו אלא אף הוצתו ביֶתר שאת. מתן לגיטימציה פלשתינית, בצד הקמת המדינה האיסלאמית בנגב, והגדלת הכוח האיסלאמי והפלשתיני בממשלה, כמו גם הכשרת הבנייה העבריינית הבדואית בדמות חוק החשמל - כל אלה פגעו מאוד בכושר ההרתעה של ישראל. והשאר היסטוריה.