הבחירות לנשיאות צרפת הוכרעו, אך הקרב רק החל. הנשיא עמנואל מקרון מתכונן כעת לבחירות לפרלמנט בחודש יוני, ויריביו בהחלט יכולים לשלול ממנו את הרוב המוחלט ממנו הוא נהנה כיום. "יש לו מנדט להמשיך בעבודתו, אבל תהיה לו התנגדות מהיום הראשון", מצטט וושינגטון פוסט את פרופ' סיליה בלין ממכון ברוקינגס.
פרשנים צופים שמקרון ינצל את הקדנציה השנייה והאחרונה שלו כדי לקדם כמה מנושאי הליבה שלו. הוא הבטיח לנקוט צעדים משמעותיים להפסקת פליטת גזי החממה, ויגביר את מאמציו ליצור אירופה מאוחדת יותר ועצמאית יותר ובליבה צרפת. אבל קיימות שאלות מהותיות בנוגע לאופן בו מקרון יתמודד עם חברה המאופיינת בפילוגים ומחלוקות מעמיקים, כאשר רבים רואים בו אליטיסט המנותק מצרכיו של האדם הרגיל.
תנועת המרכז של מקרון כוללת מרכיבים מן השמאל-מרכז והימין-מרכז, ומבקריו טוענים שהוא הולך על קו דק ובלתי אפשרי; על הכהונה שלו עשויה להעיב במיוחד ביקורת מן השמאל. הפרשן ריק נובאק מסביר: "שאלת מפתח תהיה האם החלטותיו יגבירו את הפילוג המתרחב, יעמיקו את הקרע עם הימין הקיצוני והשמאל הקיצוני עם מקרון ובני בריתו במרכז, או שהוא יוכל להקטין את המשיכה לקצוות".
מעל כל אלו יש לזכור, סבור הפוסט, כי מקרון השיג ניצחון משכנע על מרין לה-פן והוכיח שוב שהיא הגיע לתקרה שאינה מסוגלת לפרוץ. הממסד הפוליטי האירופי שחרר אנחת רווחה כאשר נודעו התוצאות, כאשר התברר שהדייר בארמון האליזה לא יהיה שונא זרים, ספקן כלפי אירופה ואוהד כלפי רוסיה. תבוסתה של לה-פן מהווה מהלומה ללאומנים ימניים כמו ראש ממשלת הונגריה, ויקטור אורבן. נצחונו של מקרון הושג גם תודות למי שהצביעו בעדו כדי לבלום את לה-פן, מה שמלמד שלמרות הישגיה הגדלים בעשור האחרון – הרוב בציבור מתייצב בצורה ברורה נגד האנטי-ליברליזם.
כעת עובר הזרקור למאבק בתוך הימין הקיצוני, כאשר מול לה-פן עשויה להתייצב סיעתו של אריק זמור – מה שיכול להוביל למאבקים עזים בעוד הימין מנסה להפוך לתנועה מאוחדת תחת מנהיג אחד. ייתכן שמנהיג זה לא יהיה לה-פן, ובכך תסתיים שליטת משפחתה בימין הקיצוני – אבל נכון לעכשיו קשה לראות מי יבוא במקומה.
לימין הקיצוני יהיו עוד הזדמנויות להטביע את חותמו באירופה. בשנה הבאה ייערכו בחירות באיטליה ובספרד. בראשונה עשויות שתי מפלגות ימניות קיצוניות להוביל קואליציה עתידית; באחרונה גובר כוחה של מפלגת ווקס על חשבונה של המפלגה העממית המרכזית-ימנית. יריביהן חוששים מגל של לאומנות שלא נראה כמותו בעשורים האחרונים.
סגנית ראש ממשלת ספרד ושרת הכלכלה בממשלת השמאל, נדיה קלווינו, אמרה לפוסט, כי הספרדים חשבו שהם מחוסנים מפני הימין הקיצוני בשל עברה הרודני של ארצם – אך התברר שאין זה כך. "זה מלמד שכל חברה פגיעה לעלייה של קיצוניות ופופוליזם. אסור לנו לנרמל את המסרים המגיעים מהימין הקיצוני, אשר במקרה של ספרד הוא אנטי-אירופה, אנטי-פמיניסטי, אנטי-מהגרים ומתנגד אפילו לרכיבי יסוד של החוקה, כמו ביזור המערכת הפוליטית".
בצרפת חוששים רבים שהימין הקיצוני כבר הפך לנורמה. אפילו מועמדים של השמאל-מרכז, כמו ואלרי פקרס שכשלה בסיבוב הראשון, מעלים את הרעיון הגזעני של "ההחלפה הגדולה" – חברה בה הממסד הליברלי פועל לצמצם את האוכלוסייה הלבנה המקומית. ואילו מקרון ספג ביקורת על קריצתו לדאגות הימין בנוגע להגירה ולאיסלאם, במקביל לביצוע רפורמות כלכליות המרחיקות ממנו את השמאל. הפרשן מיג' רחמן סבור, כי למרות הנטייה לקצוות – עדיין יש פוטנציאל רב למרכז הצרפתי, לא רק למפלגתו של מקרון אלא לקבוצות קטנות יותר שהוא יכול לסמוך עליהן כבעלות בריתו. אבל תחילה עליהן להיבחר לאסיפה הלאומית.
