אמי נולדה בליטא שישה חודשים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. היא עלתה באופן בלתי חוקי לפלשתין-תחת-המנדט-הבריטי ארבעה חודשים לפני הכרזת המדינה והיא בת שמונה.
אמי זכתה בילדותה לעבור משלטון הנאצים לשלטון הסובייטים. היהודים האמינו שהכיבוש ישחרר והרוסים יגאלו אותם, אך הרוסים הגלו אותם לסיביר. שם, בקור הצפוני, סבי - על שמו אני נקרא - מת במחנה עבודת כפייה. סבתי ניצלה מטיפוס. יותר מכך איני יודע, אך עד יומה האחרון היא פחדה מכל איוושה בלילה - פחד מדפיקות בדלת שאחריהן האנשים נעלמו ולא חזרו. עת סבתי נלחמה על חייה, בנה הילד, הוא דודי - ארבע שנים מבוגר מאמי - היה נועל את אחותו הקטנה משך היום כולו עת הוא יצא לחפש (לגנוב) אוכל.
כמו העגורים העפים להם לדרום החם, כך גם סבתי, אמי ודודי נמלטו ממלתעות הסובייטים. סבתי החביאה את שני הילדים בתאים סגורים בקרונות בקר (עד היום אמי סובלת מפחד ממקומות סגורים, פחד שבחלקו נובע מאותם נדודים לדרום החם). בדרך הם כנראה חברו לקבוצה מאורגנת (כמה טוב שהיו "טיולים מאורגנים עם מדריכים" באותם ימים) וכשהגיעו לגרמניה הם שהו ראשית במנזר, אחר כך במקום מגורים שנעזב בידי הנאצים ואחר כך במחנה עקורים (מהלך חודשים בכל מקום). מגרמניה הם המשיכו לצרפת, וגם שם הם היו במחנה משך כמה חודשים. מאותו מחנה הם הועלו על אוניה, בדרכם לנופש באוסטרליה (לפחות כך העידו הניירות), נסיעה על ספינת תענוגות שעצרה בדרך בלבנון ואחר כל מול חופי פלשתינה-א"י.
איזו ילדות נפלאה!
אם החשבון שעשיתי נכון, הרי שנדודיהם נמשכו כשלוש שנים. העגורים עושים זאת מהלך עונה אחת (כמה טוב שיש את החוּלה, והם יכולים לעצור שם לנפוש, ממש כמו השהות בגרמניה של מיד אחרי תום המלחמה). עוד לפני שטיסה נהייתה דבר של מה בכך, וכמעט אין איש בימינו (אני בין הבודדים) שלא בילה על ספינת תענוגות, אמי זכתה לטיולים ברחבי יבשת שלמה, ביבשה ובים - איזו ילדות יוצאת דופן, איזו ילדות נפלאה!
לפני המלחמה סבתי לימדה עברית, הייתה מורה - כך גם עד סוף ימיה בארץ - וציונית נלהבת. לגבי גרמניה היא נשבעה שכף רגלה לא תדרוך על אדמתה הארורה. מסתבר שרב הנסתר ממה שידוע לי, שכן הרגש היה כה עז, אותו פרץ שנאה נגד הגרמנים הנאצים שהשמידו את מרבית משפחתה והקהילה היהודית שהיא הכירה מילדותה, אך היא מעולם לא דיברה על הפרטים, ואנחנו - הדור הבא - לא שאלנו.
קצת ממה שקרה אחר כך: המעפילים הורדו לחוף מבטחים, ובשלב כלשהו הילדים הופרדו מסבתי ונשלחו צפונה - לקיבוץ דפנה. אמי שירתה כקצינה בחטיבה שבע. את השפעות הילדות הנפלאה שנגזלה מאמי - המעבר משלטון הנאצים לסובייטים, ההגליה לסיביר, החיים שם, הבריחה לגרמניה, מחנות העקורים, ההמשך בצרפת והעלייה ארצה - היא חשה על בשרה עד עצם היום הזה, אך עתה היא הצעירה מכל ניצולי השואה (למעט אלו שנולדו אחריה, במהלך המלחמה עצמה).
ועידת התביעות בארץ, בפעם האחת והיחידה שסבתי פנתה אליהם, הייתה כה עסוקה במתן מענה לניצולים, שהתשובה הייתה בשאלה: "באיזו שנה נולדת". הם לא הגיעו לשנתון שלה עד מותה. גם לא ענין אותם. אולי, אם הם היו טורחים ומגיעים אליה, היינו יודעים יותר פרטים. אך סבתי השתייכה לדור שלא התלונן, לא ביקש דבר, לא ציפה לדבר, ורק היה אסיר תודה שיש מדינה ליהודים, היא מדינת ישראל בארץ ישראל (ששנים רבות קודם לכן הם אספו פרוטה לפרוטה לגאול אדמות בה).
לא דורשים, לא מצפים
מהמעטים מהמשפחה המאוד-גדולה לא נשאר כמעט איש - את רובם לקחו הנאצים. את סבי - הסובייטים. מהיחידים שנשארו, לקח הזמן והשיב האלוהים אליו. ומאלו שעוד איתנו, הזיקנה ומחלות שונות עושות את עבודתן נאמנה. עתה אלו מתי מעט בערוב ימיהם. הם מתקשים עד מאוד - לדבר, לשמוע, לראות, לחשוב. והחיים קשים. אך הם לא מתלוננים. והם לא מצפים. והם עדיין אסירי תודה על כך שיש לנו מדינה. וכל אחד מהם מילא את חובתו למדינה ושרת כקצין בסדיר ובמילואים ובמלחמות. את המודעות הזו לחובה ואת האמונה בצדקת הדרך הם הורישו לנו - וכל אחד מאיתנו הגיע כחייל בודד ארצה לשרת, למלא את חובתנו אנו.
כיוון שלפי החוק או הנהלים בארץ, זכאות לעזרה כלשהי מותנת בכך שהאדם הוא אזרח ותושב הארץ, פנינו לוועידת התביעות כאן בארה"ב. התשובה הייתה חד-משמעית, ברורה כשמש בצהרי יום: אינך זכאית לדבר. אין ולא יהיה.
מובן שיש בעיה קטנה: הכיצד יכולה ילדה בת חצי שנה (בפרוץ המלחמה) או אפילו בת שנתיים וחצי או בת חמש לזכור ולדעת? תמונות החרוטות בזכרון - המנזר והמסדרונות הארוכים, האפלים; המגורים על גבעה והעמק שם רצחו יהודים בשביל התכשיטים או דברי הערך שהם החביאו בנעליהם; הנפט בו השתמשו נגד הכינים במחנה העקורים; ועוד כמה תמונות בודדות. הפחד שנשאר מאז. בעיות רפואיות אחרות הקשורות לאותה ילדות ארורה - זו שלא הייתה.
אך לפי ועדת התביעות, אין ולא היה. אולי אותן השנים בין 1939 לבין 1948 פשוט לא היו. הם גם לא מנסים לעזור. להגיד שהם "לא נחמדים" תהיה המעטת המאה. כאילו שניצולים הם עלוקות, טפילים, והם - אותם פקידונים - כה עסוקים במלאכת קודש שאסור להפריע להם, לגזול מזמנם. נהפכו היוצרות, כי התשלומים מהגרמנים לא נועדו לפקידונים-כי-מלכו, כי אם לניצולים. חובתם, לעשות ככל הניתן, לא להתעלם, לא לזלזל, לא לנפנף, להפטר מהניצולים שפונים אליהם. לא לשבת בחדרי בתי מלון יוקרתיים, לא להעסיק משרדי יחסי ציבור במיליוני דולרים. אך אצל עובדי ועדת התביעות התהפכו היוצרות והם פשוט לא חושבים שהם צריכים לשרת (מלשון להיות לעזר) לניצולים, ולא להפך; הניצולים הם לא טרדה. הניצולים לא אמורים לשרת אותם (מלשון לחלוב עד תום, לנצל את הזולת).
האם ייתכן שבין כל התוכניות, בין כל התשלומים מגרמניה וממדינות אחרות ומהתחייבות ממשלת ישראל בימינו אלו - בכל אלו אין ולא כלום לניצולת שואה ישראלית שאינה חיה בארץ בגלל שהיא אינה חיה בארץ, או אולי בגלל שהיא לא זוכרת את הפרטים מילדות נפלאה זו? האם אין בכך משום מסר סמוי, העלול לחזק מכחישי שואה?
הסיפור הזה מעלה על נס את נפלאות ועדת התביעות ועובדים מסורים המקבלים משכורות ונלוות, פנסיה עד סוף ימיהם, בעוד הניצולים נלחמים - גם הם עד סוף ימיהם.