שלום משה, כמדי שנה מאז 1973 אני סוקר בפניך ערב יום הזיכרון את המתרחש במדינה שעל הגנתה נפלת בצומת טרטור לקסיקון שעל גדות תעלת סואץ. ובכן, התחלפה כאן ממשלה, אחרי 12 שנות שלטון בנימין נתניהו וחבריו. על כס ראש הממשלה יושב אחד בשם נפתלי בנט, בעבר ממקורבי נתניהו העומד בראש מפלגה ההולכת ומצטמקת מדי יום. ממשלת גולדה, זו שלא חזתה את מלחמת יום הכיפורים ושר הביטחון שלה כמו צמרת צה"ל והתקשורת היו נגועים בחטא כבד של יוהרה, של אני ואפסי עוד. הידוענים של אז היו אלופי צה"ל, את בר רפאלי החליף אריה שלו (ראש אמ"ן דאז). כל הליכה למסעדה תועדה בענק, כל חיבוק של בחורה ברחוב זכה לחשיפה גדולה. האויב נראה כיריב לא רציני, פרימיטיבי חסר רוח לחימה וחסר יכולות טקטיות ואסטרטגיות. התפיסה השגורה באותם ימים הייתה "אם רק ינסו נכה אותם שוק על ירך". ערב יום הכיפורים, כזכור לך, דיללו במכוון את קו ברלב והציבו בו את החטיבה הירושלמית. אוסף של חיילים ותיקים מאוד, אומנם אמיצי לב, אבל לא כאלו שמציבים מול הצבא המצרים הענק (טוב, "החילים המצרים לא שווים כלום" וממילא נדע מראש על כוונות מלחמתיות ונגייס כוחות ונפנף את המצרים). אז משה חברי, נקראנו יחד למלחמה בצו 8, נסענו יחד לנקודת האיסוף ומשם לימ"ח, זה שהיה מבורדק ומבולגן ולא ערוך למלחמה. אתה הגעת לפלוגה ב' ואני לא. אתה טנק סמ"פ ואני לטנק מ"פ. נפגשנו שוב בהפוגות בין ימי הלחימה בשבת 13 באוקטובר על החולות ליד טסה וקיטרנו על הכשל הישראלי במלחמה עד אותו יום. יומיים לאחר מכן נהרגת. אז מה יש לנו היום: מדינה שסועה ומפולגת שחלק מאנשיה שטופי שנאה. הוויכוח הציבורי עסוק רק לגופם של אנשים ולא לגופם של עניינים. המערכת הפוליטית רוסקה לחלוטין. תם עידן המצעים והאידיאולוגיה והכול הפך אישי, או כמו שכול מיני עילגים אומרים בטלוויזיה "זה לא אישי, זה פרסונלי". מזל שמול נבחרת ציבורית די כושלת יש כאן אנשים מצוינים. יזמים חכמים שנולדו להטיל ספק המחזיקים את הכלכלה. ממש מזכיר לי את המלחמה שלנו. ישראל ניצלה בזכותך וזכות רבים כמוך אלו שלא חזרו משדה הקר ואלו ששבו ממנו מצולקים בגוף ובנפש. אומץ הלב וההקרבה של לוחמי השריון, החי"ר, ההנדסה הקרבית והתותחנים כמו גם צוותי הרפואה ותומכי הלחימה - הח"פשים - הוא שהביא להצלחה במלחמה ואפשר להתגבר על חטא היוהרה. כולי תקווה שהנהגת המדינה תפנים את לקחי מלחמת יום הכיפורים, תנהג בצניעות ותפעל בהתאם. אין יותר מלחמות של זבנג וגמרנו. האויב התקדם והפך למסוכן יותר ויותר. נכון, גם הצבא השתפר אבל הנחת העבודה צריכה להיות שהמלחמה הכי טובה היא זו שנמנעה. וכולי תקווה שלא יתווסף ולו בן אנוש אחד לרשימה הנוראה של חללי המלחמות. ועוד בקשה אחרונה לי אליך, כמי ששוכן כבר 49 שנים ליד הקב"ה. בקשהו להכניס תבונה לראש בני עמנו כאן וללבבות שלנו כדי להוריד את מפלס השנאה וברומטר ההסתה ונחזור לחיים טובים ושלווים במדינה שעל הגנת אזרחיה נפלת.