לפני שבועיים נפרד בית משפט העליון מהמשנה לנשיאה, השופט ניל הנדל, שהיה חלק בלתי נפרד מהנוף של העליון באישיות המיוחדת שלו, בפשטות ורוחב הלב. יש לי הזכות להכיר את השופט הנדל ובכל פעם נדהמתי מחדש מהאיש. אהבתי במיוחד את העובדה שהוא לא עזב לרגע את הפריפריה אליה הגיע כעולה חדש. תמיד הציבור הפריפריאלי היה מול עיניו והוא הצליח לראות את החלש לא פחות מאשר את החזק. אין ספק שמושב בבית המשפט העליון נחשב לכבוד גדול, המצוי בחזית עולם המשפט עם יכולת לקבוע הלכות אשר מחייבות את כל הערכאות למטה. עם זאת, וחרף המעמד החשוב, השופט הנדל התנהג כאחד האדם, סירב לקבל כבוד יותר מכל אחד אחר ואהב את הפשטות. זכורה לי לטובה ההשתתפות המבורכת של השופט הנדל בכנסים ובסופי שבוע לציבור הדתי, כל אדם שניגש לדבר, לשאול, להתעניין - נענה בסבר פנים יפות וסבלנות מעוררת השראה. בסיום כל כנס הסכימו המשתתפים שהוא מוסיף כבוד רב לבית משפט העליון. לא התפלאתי שהשופט הנדל סירב לערוך את הטקס המסורתי בו השופט הפורש מקריא את פסק הדין האחרון לעיני כל חבריו וקוצר שבחים ומחמאות מפי נשיאי ושופטיי העליון. זה בדיוק הוא. צנוע באמת, בלי גינונים, כבוד או תהילה. השופט הנדל נכנס לתפקיד בסערה, היו שחששו מהמינוי שלו, אך בחלוף 13 שנים הוא פורש בכבוד רב, לאחר קדנציה ארוכה בעליון, בה כתב פסקי דין רבים וחשובים, שלא חשש להיות דעת מיעוט וללכת נגד הזרם. מאחל לשופט בדימוס הנדל בריאות והצלחה, ומאושר מכך הוא יכהן כמרצה באוניברסיטת בר-אילן.