סצינת התיאטרון הישראלי מתרחבת לשטחים נוספים, כמו ה"ספוקן וורד", עליית שימת הדגש על התנועה בשילוב המוזיקה, ובשימוש במסכי הווידאו כתחליף לעיצוב התפאורה הרגיל. מה שמעשיר את החוויה של הצופים. אריאל וולף שהגיע למירב בתיאטרון התנועה שלו, חוזר הפעם לקלאסיקה, כשבימויו מעניק את הצבע והטעם המודגש לסיפור הידוע, ולו גם תוך קיצור משך ההצגה וצמצום הפרטים לעיקר. שלושת האחיות גרות בעיר שדה של ימינו, שהעיסוק העיקרי בה בהייטק. אך הדרמה העיקרית נטועה ברצון העז שלהן לחזור למוסקבה (במקור), משם הגיעו עם אביהם המנוח לרגל עבודתו. מוסקבה מסמלת את התשוקה הקיימת גם בישראל, של כל בני הפריפריה, להגיע לעיר ללא הפסקה. דניאל מנוחין כאולגה היפה, נעם ברמט המרשימה כמאשה הנשואה לא באושר לקוליגין (אילן זכרוב העסיסי והחביב, הכובש עם הטמפרמנט שלו את הצופים, בפרט בעת הריקודים הסלביים והשירה ברוסית - משאבים מבית אבא), והילה לב ארי כאירינה הצעירה החוגגת יומולדת 20 בתחילת ההצגה, נתונות לשליטת אביב ונטורה כ-נטשה, אשתו הדורסנית של אחיהם חלש האופי (אלון בראל כ-אנדריי), ומתפשרות בלית ברירה. מכל הפקת ת׳ הבימה בשיתוף הקאמרי של 3 אחיות ב2017, זכורה ביותר היא דווקא מאיה מעוז כנטשה. הפעם חלקה של נטשה לא מקבל את הדגש שקיבלה ההפקה עם מאיה מעוז, שכיכבה אז לצד ליא קניג וגילה אלמגור. ובכל זאת מצליח הבימאי לייצר דרמה בלב רבים השואפים לאושר, לשינוי במצבם הכלכלי ומקום מגוריהם, ולהגשמתם. עקרון הפשרה של צ׳כוב במחזותיו קיים גם במציאות בכל מקום וזמן נתון, ומכאן סיבת ההזדהות של הקהל ברחבי העולם עם מחזותיו, כמו ״השחף״, הדוד וניה ו״גן הדובדבנים״, שחוזרים שוב ושוב להעלותם. הצגת ״בכורה״ של קבוצת ארמפה מיסודו של ת׳ באר שבע היא בבחינת מבט חדש ומרענן על מחזות שהפכו לקלאסיקה שמרנית.