בתקופה האחרונה אני עד לתגובות רבות למאמרי, תגובות שקריות, בהן אני מוצג כתומך הנלהב ביותר של רצח יהודים על-ידי פלשתינים במרכזי הערים היהודיות. התגובות לעתים מלוות בקללות, שיש בהן התרת דמי כמי שבוגד בעמו, תומך ברוצחים, מעודד רוצחים ומשתף איתם פעולה. חשוב להזכיר, שגם הטלת ירמיהו הנביא לבור, שאין בו מים, באשמת בגידה במולדת, הוכחה ככתם מוסרי בהיסטוריה היהודית, למרות שהרוב המתלהם תמך במעשה. ובתקופה אחרת גם השמיע בצרחות אימתניות כלפי הנביא עמוס - "חוזה לך ברח"! אני פותח את מאמרי בגינוי נמרץ של הרג חמישים תושבים ערבים בבתיהם בכפר הערבי טנטורה, השוכן על חוף הים התיכון על-ידי חיילים מחטיבה בצבא הגנה לישראל, חטיבת אלכסנדרוני. כן, אני זה שמגנה מעשים חוזרים ונשנים של רצח מזוויע של תושבים יהודים, שהלכו לתומם בערים תל אביב ובחדרה, בבאר שבע ובבני ברק, באלעד ובאריאל. אני מגנה את התפארותם של הרוצחים בערים יהודיות, כאשר מבצעי הרצח המזוויע שוזרים למעשים המזוויעים הילה דתית קדושה, שהיא למעשה ביטוי של לאומנות רצחנית מזוויעה, והיא מחללת את ערכי קדושת החיים בדת, שבשמה הם מדברים. אני מגנה מעשי ביזה, שנעשו על-ידי יהודים - חיילים ואזרחים - בבתים נטושים בעיר יפו וגם מגנה מעשי ביזה שנעשים על-ידי מתנחלים יהודים באדמות של כפרים פלשתינים ביהודה ובשומרון. אני מגנה את גירוש התושבים, כולל נשים וטף, מכפריים ערביים כמו הכפר הערבי בירעם בגליל העליון, שעל אדמות הכפר שתושביו, חלקם גורש וחלקם נס, הוקם קיבוץ בשם בר-עם סמוך לגבול עם לבנון. אני מביע את התנגדותי למפעל ההתנחלות היהודית בשטחי יהודה ושומרון, אני סבור שישראל שוגה שגיאה חמורה. אך אני סולד ומסתייג, כשאני קורא שיר שיש בו מתן ביטוי מזוויע של התפארות וגילויי שמחה בשירה במוסף ספרותי ערבי, כשבהתנחלות בשומרון יושבת אלמנה וששה ילדיה היתומים מבכים על הרג אביהם, שהיה חייל במשמר הגבול ונהרג לאחרונה בפעולה צבאית. אין הצדקה לביטויי שמחה שנקטלו חייו של אבא לששה ילדים, שיגדלו יתומים. אסור שלמאבק הפוליטי הצודק נגד מפעל ההתנחלויות יידבק בו הכתם של חוסר מוסריות המהול בהתבהמות של השיח, שיש בו גילויי פרץ של שמחה, כאשר אבא יהודי לששה ילדים יהודים הותיר בביתו ששה יתומים.