בשעתו רווחה הבדיחה על השוני בין אזרח ישראלי נורמאלי לבין זה שנמצא בבית חולים לחולי נפש. האחרון יודע שהוא בבית משוגעים. הראשון לא יודע. בקצב הולך וגובר החברה הישראלית, למעט כמה כיסים, נוהגת כמו השלישייה הידועה מקרב קדמונינו. לא מדברים, לא רואים ולא שומעים. דומני שאפילו בחברה מקוטבת פוליטית כמו בארה"ב הפוסט טראמפית אילו פוליטיקאית בקרב הרפובליקאים הייתה אומרת מה שיוחס וצוטט מפי ח"כ מירי רגב, לא זו בלבד שמקרב הדמוקרטים היו יוצאים בהצהרות חריפות וצבורים שונים היו מפגינים ברחובות ובכיכרות, אלא בקרב הרפובליקאים היו מתנערים לחלוטין מדברים אלה, בהנחה שזה ישפיע על ציבור הבוחרים שלהם.
לפי הדיווח אלה הדברים שאמרה מירי רגב בישיבת הסיעה:
"החלטנו שאנחנו אופוזיציה לוחמת ואנחנו רוצים להפיל את הממשלה הזאת? אז אין כאבי בטן עם נכים ואין כאבי בטן עם מקרי אונס ואין כאבי בטן עם נשים מוכות ואין כאבי בטן עם חיילים. כי כולנו מבינים שזה הרציונל. לגבי החיילים, כשיש משא-ומתן ויוצאים ארבעה, חמישה, שישה חברי כנסת מהליכוד ואומרים שאנחנו נצביע נגד החוק הזה, נגד הליכוד - מרגע זה כל מה שלא נגיד, הפסדנו".
אתמול הגיבה ח"כ רגב ב"כאן 11" ואמרה כי היא לא מתנצלת. מי שצריך להתנצל זה מי שהקליט בישיבת סיעה והעביר חצאי דברים מחוץ להקשרם. לדבריה היא אמרה דבר מאוד ברור והוא אחד: להפיל את הקואליציה המסוכנת הזאת שלא מסוגלת להעביר חוק ציוני בלי האופוזיציה".
אפשר ופה ושם הציטוט לא היה מדויק אך מי שמכיר את הגברת המדברת יגיע למסקנה שהדברים שצוטטו לא רחוקים מן המציאות. אשר להסבר שלה בעניין העברת "חוק ציוני" אלמלא זה לא היה טרגי, זה היה קומי. המפלגה שלה מזמן איבדה את הרעיון הציוני. היא איבדה את האידיאולוגיה בכלל שהייתה סימן היכר מובהק שלה. היא בלון מלא אוויר רע שמי שמחזיק אותו בחוט ברזל הוא אדם שרואה עצמו כמי שנבחר על-ידי ישות עליונה לשלוט כל עוד הוא חי וקהל חסידיו בחוץ ובפנים אומר אמן.
ואם מישהו ישאל: מה לגבי ציבור בוחריה שלפי הסקרים עדיין הופכים אותה למפלגה הגדולה ביותר - התשובה היא שגם הם מה שמאחד אותם זאת השנאה התהומית למי שאינו שייך ל"פמיליה" בפרט ושונה בכלל. השונה, הזר, הוא שמפחיד את הקהל הזה והפחד הוא הנשק האולטימטיבי של משטר רודני - גלוי או לטנטי.
המדיה
מי שבנה את הרמקולים מסוג "הגברת המדברת" "their master's voice" ובהתמדה זאת התקשורת. היא זאת שהפכה את חברי הכנסת כמו מירי רגב, בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן-גביר לגורמים דומיננטיים במסע ההסתה האנטי דמוקרטי המתמיד שלהם. אין כוונתי שלא צריך לתת במה לעמדות שלהם. אבל שלא צריך לתת להם במה כשחקנים שיופיעו עם אותו רפרטואר. אלא שהתקשורת, שגם היא איבדה את הנורמות שלה, היא אכן תיאטרון או בימת בידור. היא משעממת, במקרים רבים לא רלוונטית, ובריצה אחר כותרות היא מעלה ומרחיבה את הפרצות בצינורות הביוב. זה ריח לא נעים. אבל זאת כותרת וכפועל יוצא רייטינג. והדברנים האלה עושים כותרות.
אשר לקואליציה, הסיסמה "רק לא ביבי" היא אמצעי אבל לא מטרה. אלא שגם כאן אבני הדומינו, אשר שונים בגודלם ובכובדם, כשאבנים קטנות אמורות לשאת על גבן גדולות יותר, לא מאפשרים אימוץ מערכת נורמות. כל המרץ מופנה, כמעט יומיום, להחזיק את המבנה הרופף הזה לבל יתמוטט. ובניגוד למחנה היריב אשר מה שמאחד אותו זה שנאה לשונה - הציבור הפתוח הליברלי הוא אדיש. הוא הפסיק את המחאות שלו לאחר שביבי עזב את בלפור. "מה שמדאיג", אמר מנהיג השחורים בארה"ב מרטין לוטר קינג "זה לא העיוות של הרעים, אלא האדישות של הטובים". ואגב בלפור, בראיון עם יואב קרקובסקי ברשת ב' בחודש שעבר אמרה ההיסטוריונית פרופסור חנה יבלונקה כי "בהפגנות בבלפור לא ראינו את הדור הצעיר, רק לקראת הסוף בא קומץ".
המסר
בהעברת המסר - message ענפי התקשורת לא משפיעים, בצורה של שינוי עמדות, אבל הם מעצימים עמדות עד כדי קוטביות. זה מוצא ביטוי בכך שבארץ התהוו, בצורה גסה, שני שבטים כמו בהיסטוריה - יהודה וישראל, כששבר ביניהם. הציבור החילוני ליברלי מפוצל פוליטית, ומולו הציבור הדתי-חרדי לאומני משיחי מאורגן למדי. הציבור הערבי זה סיפור אחר שמוסיף למורכבות של החברה הישראלית ולעתידה.
ראוי לציין כי לאחר מלחמת ששת הימים ובתהליך מאז, חלו בישראל שתי תופעות משמעותיות. הפיכתה של התנועה הציונית הדתית הליברלית מבית מדרשם של "המזרחי" ו"הפועל המזרחי" למפלגה לאומנית משיחית. התופעה השנייה שהיא מן הקצה האחר של הדת, גלומה בשינוי שחל במפלגות החרדיות. פעם אלה היו מפלגות אוניברסאליות, ועכשיו הן תנועות לאומניות עם חוטים גזעניים שזורים.
המשותף לאלה ולתנועות לאומניות אחרות הוא היחס לשונה, לזר, לזכויותיו כאדם באשר הוא אדם. בדיוק כפי שפעם היהודים בפזורה חשו על בשרם. אלמנט אחר מתבטא בדגש על הכוח. מלחמת יום הכיפורים לא הייתה לדידם חשבון נפש בכול הנוגע למוגבלותו של הכוח, אלא מוסר השכל. אם הכוח הזה לא עוזר צריך יותר כוח.
כוח כמו מלחמה הוא אמצעי ולא מטרה
אני בכלל לא מזלזל בכוח כדי להגן על עצמנו. אבל במכלול המורכב של החיים בכלל ושל חיינו כאן במדינת היהודים בפרט, ישנה מניפה גדולה מאוד של סוגיות ונושאים שהם חשובים לשמור על המדינה ועל מדינה דמוקרטית. שכן מדינה, כפי שאנו יודעים או חייבים לדעת, היא כלי שמאחוריו עומד הריבון העם. והעם הוא זה שאמור לדאוג שהממסד שבו הוא בחר כדי לנהל את ענייני המדינה, יעשה זאת בצורה ערכית, מוסרית, ככל שניתן. בייחוד כשמדובר בהיסטוריה של העם היהודי באלפיים שנות פזורה אשר סבל בנפש ובגוף, ממכות שהונחתו עליו, מזכויות שנשללו ממנו, מן החיים שניטלו ממיליונים, אך ורק מכיוון שהוא היה שונה.
אגב, אמש קבלנו על כך תזכורת בהקרנת הבכורה של הסרט על אדולף אייכמן, סרט תיעודי מהמם ומשכיל. והנה במדינת היהודים אנו מדברים על גוש גדול של יהדות לאומנית קלריקאלית. באירופה קרו לזה פעם "פאשיזם קלריקאלי". לכך ניתן להוסיף לא רק את הבוז לכללי החוק והצדק ולערכאות המשפט אלא מאבק גלוי נגדם באמצעים המבישים והמכוערים ביותר. מה שעומד במרכז הגוש הזה, ומפלגת הליבה שלו, היא השנאה, התועבה, למה שמחוץ ל"פמיליה" הזאת ולעומד בראשה.
התפרקות ערכית-פוליטית.
מנגד עומד, נכון יותר-יושב, ציבור לא קטן שמונחה על-ידי ערכים, אבל אינו מספיק נחוש ומאורגן להלחם עליהם. בעיקר מדובר בדור הצעיר. באחד הפוסטים עסקתי בנטיות של הדור הצעיר בכל הקשור לזיקה אידיאולוגית ואף הבאתי את דעתו של צעיר אכפתי כי רוב רובו של הדור הצעיר עוסק בפרנסה ובקידום הקריירה שלו ולא באידיאולוגיה ובפוליטיקה. בלעדיו אין דמוקרטיה. אותו דור צעיר אדיש למתרחש בארץ. ולא זו בלבד שאין בנמצא אישים שיהיו לו השראה, אלא מה שהוא רואה במפלגות הפוליטיות ובמנהיגיהם, מעורר בו שאט נפש. לא זו בלבד שכחברה אנו התפרקנו מערכים, אנו חברה חומרנית, במידה רבה גם אלימה, מכונסת בתוך עצמה, אבל מה שחמור יותר הוא שאנו לא מודעים לכך. התרגלנו. אנו מגיפים את התריסים כאשר בחצר מתבצע פשע או רצח, לא כדי שלא נראה זאת אלא כדי שלא נצטרך לטרוח ולהעיד במשפט.
במשמעות הרחבה יותר, מרוב עיסוק בנושאים יומיומיים שחייבים טיפול מתמיד, ובתהפוכות פוליטיות שמתרחשות עלינו חדשים לבקרים, אנו לא שמים לב לתנועות סיסמיות מתחתנו שבבוא היום עלולות להפוך לזעזועים טקטוניים. במהלך כמה ימים במחצית חודש מאי הנושא שהעסיק את הפוליטיקאים, את הציבור ואת המדיה, הייתה ההילולא במירון, עד שלא התרחשה הפרישה התמוהה של ח"כ רינאווי זועבי מסיעת מר"ץ ששימשה עוד סימן למציאות המורכבת והמפוקעת. אני סקרן לדעת כיצד הצעד הזה ישפיע על הקהילה הערבית, בין מצד אלה שתמכו בח"כ זועבי ובין אלה שהתנגדו, בכול הקשור לפוליטיקה הישראלית. הם למדו מן היהודים על פיצול וקיטוב וגם מיאוס הפוליטיקה בכלל.
