קצב החדשות והאירועים אצלנו גורם לכך שנושאים חשובים ביותר נדחקים לשוליים, בבחינת "ישן מפני חדש תוציאו". כזה היה גורל התחקיר של אילה חסון על גל הירש, תת-אלוף במילואים ומי שהיה מועמד לתפקיד מפכ"ל המשטרה, שסיכול מועמדותו התחיל מרגע שזו עלתה על סדר היום. מישהו לא רצה אותו בתפקיד המפכ"ל, והמטרה ככל הנראה מקדשת את האמצעים. אילה חסון ערכה תחקיר מקיף, מטלטל ומזעזע, אשר שודר לפני פחות מחודש, אבל טבע תחת גל החדשות והאירועים. גל הירש לא היה איש הציבור היחיד שמועמדותו לתפקיד רגיש שימשה יריית פתיחה לשנות חקירה רבות, שבדרך כלל לא הולידו דבר, אבל מנעו את המינוי. שאלו את ראובן (רובי) ריבלין ואת אביגדור (איווט) ליברמן על חקירותיהם. אחרים כבר לא ניתן לשאול.
הנחישות של מערכת התביעה בולטת גם במקרה של רצח הילדה תאיר ראדה. רומן זדורוב בילה שנים רבות בכלא בגין הרצח שבגינו הורשע, אך הספקות בקרב אזרחים רבים לגבי אשמתו הגיעו עד לבית המשפט העליון. השופט חנן מלצר הורה על קיום משפט חוזר. ככל שהמשפט מתקדם גוברים הספקות, אבל הפרקליטות מתעקשת כהרגלה. גם במשפטו של בנימין נתניהו מגלה התביעה נחישות ועקשנות, למרות שנראה שהתיק (בינתיים בעיקר תיק 4000) נפרם וקורס. שוב ושוב נזקקת הפרקליטות לתיקונים ולהשלמות בכתב התביעה המחורר.
שלושת המקרים אינם דומים. הם שונים לחלוטין, אבל בשלושתם נראה שעבודת התביעה נשענת על משאלות לב ו/או מניעים סמויים, יותר מאשר על אדנים יציבים. המשמעות: הפרקליטות שוחקת במו ידיה את אמון הציבור בה. מציאות זו גורמת נזק חמור לפרקליטות ולשלטון החוק, נזק שידרוש שנים לתיקונו.
לפני חודשים אחדים התקיים מחול שדים שהמשתתפים בו היו ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו, היועץ המשפטי לממשלה (אז עדיין בתפקיד) אביחי מנדלבליט ומשום-מה גם נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרן ברק. במציאות שנוצרה עם הופעת הגישושים לחתימת עסקת טיעון הסתבר שנתניהו לא יוכל עוד לטעון שאין כלום כי לא היה כלום, כי משהו ככל הנראה היה. במציאות שנוצרה עם הופעת הגישושים לחתימת עסקת טיעון הסתבר שמנדלבליט לא יוכל עוד לטעון שהיה שוחד, כי האישום המרכזי בתיק 4000 היה כלא היה. עוד לפני כן נראה היה שיש לפרקליטות קשיים בתיק זה ושהיא מחפשת מוצא.
המשמעות החמורה של עסקת הטיעון שנידונה הייתה שמנדלבליט ככל הנראה ידע כל הזמן שלשוחד אין רגליים, אבל עובדה זאת לא מנעה ממנו להטיל פצצה זו לא רק לחייו של נתניהו על-אף היותה נטולת שקרית, אלא גם לחיים הציבוריים והפוליטיים של כלל אזרחי ישראל. התוצאה של הטלת פצצת השוחד הייתה שכל מערכות הבחירות האחרונות התנהלו תחת עננה כבדה שראש הממשלה והמועמד לכהונה נוספת כראש ממשלה היה חשוד בשוחד, אבל כאשר דובר על עסקת טיעון הסתבר שאישום השוחד היה (והינו) רעוע, והפרקליטות נטתה לוותר עליו. המשמעות: אין שוחד, כי לא היה שוחד.
אין ספק שקיום בחירות תחת עננה זו - עננת האישום בשוחד - השפיע על אופן ההצבעה של בוחרים רבים. במצב של תיקו, עננה זו הכריעה את תוצאות הבחירות. אמור מעתה: שוחד לא היה, אבל עיוות פוליטי היה גם היה. עננה זו באה ליצור את תדמית המושחת, ואמנם יצרה, דבר שגרם ככל הנראה להטיית תוצאות הבחירות עד כדי מהפך שלטוני בלתי דמוקרטי.
הנכונות של מנדלבליט והפרקליטות להסיר את האישום בשוחד מעידה ככל הנראה שמלכתחילה לא היה בו ממש, והוא שימש כאמצעי לחץ על נתניהו וככלי משחק פוליטי בידי מתנגדיו לצורך מהפך שלטוני. יש להניח שללא סעיף השוחד לא היו חילופי שלטון. אין צורך להיות משפטן כדי להגיע למסקנה זו.
ומה בעניין הקלון? גם אחרי שאישום השוחד קרס - מנדלבליט והפרקליטות הרי הוכיחו שהם מוכנים להסיר אותו - התביעה המשיכה להתעקש על נושא הקלון, כלומר סילוקו של נתניהו מן החיים הפוליטיים, אחת ולתמיד. אולי הקלון הוא לא כל כך של נתניהו אלא של מי שגרם לעיוות תוצאות הבחירות ושלילת האופי שהיה אמור להיות להן, בחירות הוגנות ודמוקרטיות?
הדרישה וההתעקשות של מנדלבליט והפרקליטות בנושא הקלון עוד בטרם הרשעה היא עצמה שערורייה. דרישה זאת היא סוג של הכתבה לשופטים להרשיע את הנאשם, כי לקלון אין שום משמעות באין הרשעה. לכאורה מדובר בניסיון להשפיע על שיקולי השופטים. מכל מקום, קלון איננו חלק מן העונש אלא חלק מאופי העברה, ולא ניתן לסחור בו, קל וחומר לא משיקולים פוליטיים. כאשר התביעה הציבה את עניין הקלון (שמשמעותו סילוק נתניהו מן החיים הפוליטיים) כתנאי לעסקת הטיעון (מחיקת סעיף השוחד) היא העמידה את עצמה מעל רצונם של למעלה משני מיליון בוחרים. מעשים מסוג זה הם ששוחקים את אמון הציבור בתביעה ובפרקליטות.
