אני נזכר בחברת כנסת שלפני שהגיעה לבית הנבחרים הייתה כתבת דתיה עם תוכנית משלה. בשלב כלשהו הועלה הרעיון שהיא תלמד את עם ישראל קצת מהלכות הדת, כי רובנו פשוט לא מכירים אותן. דברים בסיסיים ביותר, דברים שלאדם דתי הם דבר של מה בכך, ולנו נראים זרים לחלוטין. היא סירבה. לעומתה, הרב הראשי לישראל בעבר, הרב ישראל לאו (האב), כתב ספר וממשיך להפיק תוכניות טלוויזיה המלמדות אותנו את הלכות היהדות, המסורת, היופי והתבונה כמו גם ההיסטוריה הגלומות בהן. כך עושים נפשות - צעד קטנטן אחר צעד קטנטן, בעקביות, בעקשנות, בהתמדה, כאילו שאנחנו ילדים קטנים שצריך ללמדם הכל מבראשית.
עד כמה חבל שאנחנו פשוט לא יודעים. הסיבה ברורה כשמש בצהרי יום: גדלנו ואנחנו מגדלים את ילדינו במדינת הלאום היהודי, והיהדות עוטפת אותנו: מברית מילה, דרך בר מצווה לחתונה לקבורה. החגים - כל הסממנים שם, והמדינה כולה חוגגת. כך גם בשבתות. אנחנו מוקפים דתיים, בדרגות שונות של חרדיות, והם הולכים למקווה, מתפללים משחר עד ערבית, וחיים לפי תכתיב הרבנים. לנו מספיקה האווירה, הרגשת המוכר, האילוצים המוטלים עלינו. נולדנו לתוך היהדות וזכינו לחיות במדינה של היהודים, הכל מן ההפקר, ללא צורך להתאמץ. לכן מספיקה לנו היהדות שאנחנו מכירים, שעיקרה יום מנוחה, יום מקדים ליום המנוחה הנלווה אליו, חנויות ובתי עסקים סגורים לפי חוק, וקירות אטומים ברבנות הראשית או בזרועותיה בערים השונות, כמו גם מרוץ חולני לכסף בחברת קדישא.
הבעיה היא שהבסיס עליו אנחנו נשענים חלול לחלוטין, ויש חלק מהעם - "הכיפות הסרוגות" או "המתנחלים" - המנסה לקרבנו לדת, להכיר, לנסות, להתנסות, לראות את כל היפה ולהחליט בעצמנו. אצלם אין כפיה, כי אם אופציה שהם היו רוצים שנחשף אליה ונשקול אולי לקרבה ללבנו. אספר איך הדבר משפיע, ודווקא אשתמש בדוגמה של יהדות ארה"ב. יהודי ארה"ב מתחלקים לשתי קבוצות. הראשונה תמשיך להתקיים: האורטודוקסים-חרדים החיים בעולמם, בד"כ מנותקים במידה חלקית או כוללת מהעולם הסובב, ואצלם קצב הילודה גבוה מאוד (מלשון "פרו ורבו") והדת המבדילה אותם היא השומרת על המשכיותם.
הקבוצה השנייה היא יהודית רק בשם, והיא כוללת את כל מי שאינו דתי-אורטודוקסי: קונסרבטיבים, רפורמים לכל זרמיהם, יהודים-למען-ישו ובתי הכנסת שלהם וכמובן כל מי שטוען שאינו מאמין בכל דבר אך נולד לאמא יהודיה או שבדמו זורם דם יהודי מדורות קודמים. אצל הקונסרבטיבים, מספר המשפחות השייכות לבית כנסת ומשתתפות בפעילות העניפה באופן שוטף הולך ומצטמצם, הולך ומדלדל, הולך וקטן. זה גורם ללחץ תקציבי עצום. בית הכנסת הקונסרבטיבי הגדול ביותר בואלי שבלוס אנג׳לס שבימיו ראה אלפי חברים קבועים, עכשיו הוא הבית לכ-400 בלבד. תוכניות מצטמצמות, האנרגיה והאינרציה נעלמות ולא יעברו שנים רבות עד שהם יחדלו להתקיים.
נתק מוחלט
מרבית הקבוצה השנייה, אך לא כולה, התנתקה מזמן מהיהדות. הם סוגדים לקידמה הליברלית ושוקדים על "תיקון עולם". עבורם הכל קודם חוץ מאשר יהודים, יהדות וארץ ישראל. אם אלו יחרבו, ניחא. הם מרגישים שבתור אמריקנים שבמקרה שייכים לדת היהודית יש להם פוליסת ביטוח והיא היותם אמריקנים. היהדות עבורם היא דבר זניח לחלוטין (בגרמניה של שנות השלושים היו רבים כאלו: גרמנים בראשונה בארץ התרבותית ביותר ביבשת!). ניתן למצוא אצלם סממנים יהודים, אבני בניין מוכרות לכולנו, אך מעבר לזיהוי הראשוני כדבר "מוכר", אין בינם לבין יהדותנו ולו דבר. נתק מוחלט.
עם חלוף דור אחר דור, הנתק הולך וגובר. ההכרות עם היהדות הולכת ופוחתת, ולכן גם חשיבות מדינת ישראל אינה קיימת והיהדות היא מוצר שניתן ללוש ולעצב כפי שרוצים. ביום כיפורים הם מוקפים בתנועה והכל פתוח, בחגים הולכים לעבודה, בחנוכה מוודאים שלילדים יש עץ מולד בסלון, שבבית מתנגנות מנגינות לחג (להולדת המשיח) והצבעים ירוק ואדום שולטים בכל, ובאיסטר צובעים ביצים ויוצאים לציד אחריהן.
הקשר בין כל דור ליהדות הולך ונעשה רופף יותר ויותר. כך לדוגמה אצל הקולגה שלי, המשקיעה את כל כולה ביצירת תדמית מדינת ישראל והעם היהודי, בסיפורים על הארץ, על חנוכה ועל נס מלחמת ששת הימים. כל אלו לא מעניינים את הילדים שלה, והנכדים גדלים בתרבות שבה יהדות ונצרות מתערבבות זו בזו. אם צריך לעשות משהו למען ישראל, הסבתא תתיצב מיד, תרוץ, תשאל, תשתדל. הילדים עסוקים מדי בחייהם (ובהרבה מאוד כוח וכסף - בנה הוא נשיא חברת הטלוויזיה הידועה ביותר לספורט בארה"ב) והנכדים, הם ממש לא יודעים כלום. אצל היהודים שהגיעו מארופה בית הכנסת היה דבר חשוב ביותר. אך כשהם נפטרו, ילדיהם לא ממשיכים, שכן הם נהיו אמריקנים והעולם הישן הוא דבר שהיה שייך רק להוריהם ואינו מעניין אותם. כך התרוקנו בתי הכנסת ורבים מהם נסגרו שכן אפילו מניין לא ניתן היה לגייס.
אתן דוגמה נוספת, דוקא ישראלי ששרת כקצין בצבא הבריטי, נשלח על-ידי הזקן יחד עם עמיתו משה שרת לארופה לצוד נאצים ולהעמידם למשפט שדה, הקים את ביה"ס לקצינים של צה"ל, היה סוכן המוסד והיה החלוץ במיסוד היחסים בין יהודים לבין נוצרים לתמיכה בישראל. אחרי שהוא ואשתו אחריו נפטרו, אחד הנכדים, שעליו אותו ישראלי היה נשען תמיד, שהיה מגיע איתו לכל הארועים ושנחשף לכל הפעילות העניפה והברוכה של סבו, גר בביתם עד שהבית רוקן מתוכן ונמכר בכמה מיליוני דולרים.
קשר עם התפוצות
אני זוכר את הביקור האחרון, בו הזכרתי לנכד שטרם יעזוב את הבית מוטלת עליו משימה בעלת חשיבות רבה: עליו לקחת את המזוזה, כי אנחנו לא משאירים מזוזות שהן דבר קדוש וסימלי ביותר, דבר בעל מהות עבור יהודי באשר הוא. אותו נכד אפילו לא ידע מה זו מזוזה. ההסבר גם לא הזיז לו כהוא זה. הנתק היה מוחלט, תמידי, בלתי הפיך.
אצל שכנה שלנו, שהיא ואחותה התאומה היו ניצולות שואה, וכשאחת נפטרה השנייה עזבה את העולם מספר שעות אחריה, שתיהן בערב סוכות לפני שנים אחדות, נשאר רכוש רב של נכסי דלא-ניידי. את דירתה של השכנה המשפחה השאירה ריקה משך הזמן המתאים להמנעות ממיסים, ואז שיפצו ומכרו אותה בהון תועפות. הזוג שקנה את הדירה אינו יהודי, והמזוזה נשארה, יתומה, שם על מפתן הדלת. דבר פשוט, סימלי, ומצביע כסממן על הבעיה של נתק מוחלט בין היהודים ליהדותם.
עד שיבוא צורר ויזכיר לנו בדיוק מי מאתנו הוא יהודי, כפי שעשה הצורר הנאצי, אותו לא עניינו תרוצים וסיפורים ("המשפחה התנצרה לפני שבעה דורות"). כל מי שנראה יהודי, בעל חזות או צורת התנהגות, מיד נגזר דינו למוות מיידי או מוות מתמשך ביסורים רבים: הימין או השמאל. לא היה צריך אפילו להורות לגברים להפשיל את מכנסיהם. מספיק היה להצביע ולהגיד: "חלאה, יהודי".
מדינת ישראל שוקדת על קשר עם התפוצות. יש שר, יש תקציבים, יש התעניינות רבה שכן ניתן לנסוע לחו"ל כל הזמן. אולי כדאי להתחיל בחינוך יהודי בסיסי, כי ללא היהדות לא יהיה לנו המשך. אדם ללא ה-דנ"א, עץ חלול שמתישב ומתפורר. עם כל מרכזי הטכנולוגיה בארץ ועם ישראל ההופכת למיני-מעצמה של סדרות טלוויזיה, האם לא ניתן להפוך את היהדות למשהו מעניין ומכיר, כך שילדים במשפחות יהודיות ברחבי העולם יתקשרו, יתאהבו ויהפכו למכורים ליהדות וכל היפה והטוב בה?
היהדות היא הדרך שהביאה אותנו הלום, מהבריאה, דרך יציאת מצרים, בית המקדש הראשון, גלות בבל, בית המקדש השני, הגלות של אלפיים שנים, האינקויזיציה, השואה והתקומה. היהדות היא זו שהבדילה אותנו, שמרה עלינו ושימרה את עצם מהותנו. מעצמות קמו ונפלו, נשכחו כלא היו, אך אנחנו עדיין פה. תפקידנו לטפח את היהדות ולשמרה מכל משמר, כי אחרת נחדל מהיות.
