מצעדי גאווה הם הפגנה לכל דבר. הם נועדו לבטא מחאה על העדר שוויון זכויות כלפי להט"ב ודרישה להכרה ממסדית רחבה יותר מאשר כיום. מדובר בהפגנה שהיא אירוע פוליטי גם אם אינו צבוע בצבעים של מפלגה זו או אחרת.
ככל נושא פוליטי, גם נושא זה שנוי במחלוקת ציבורית. אשר על כן, עיתונאים המסקרים את ההפגנות הללו צריכים לדווח עליהן בהוגנות ובענייניות ללא נקיטת צד.
צעדת הדגלים ביום ירושלים הייתה אירוע חגיגי ביותר שלווה בשירה ובריקודים, אך ערוצי הטלוויזיה (למעט אולי ערוץ 14) דיווחו עליה כמשקיפים מן הצד. הם לא נסחפו לתוך קלחת השמחה והצהלה, ופעמים רבות עטו פניהם של מגישים וכתבים ארשת של רצינות.
במצעד הגאווה מאמצים ערוצי השידור הישראלים נורמות שאולי מאפיינות את ערוץ 14 בהפגנות ימין, ומדווחים מתוך פוזיציה. כשחיוכים מאוזן לאוזן מרוחים על פניהם מצד לצד הם מדווחים בעליצות על המתרחש בהפגנות הגאווה. כשהם מעורטלים מכל נורמה של אתיקה עיתונאית, תוכלו לראות אותם מפזזים ומכרכרים עם הצועדים. הם לא יבחלו בהבעת דעתם האישית מבלי להפריד בינה לדיווח עיתונאי, ואף יקראו לציבור להגיע למצעד.
תארו לעצמכם את חיצי הביקורת וטורי הדעה נגד כתב במצעד הדגלים שיעז לחצות את הקווים, ולהצטרף לחגיגת מושאי הסיקור. אבל במצעד הגאווה הדילוג האלגנטי של הכתבים בניסיון להנדס את תודעת הציבור נראה משום מה טבעי ולגיטימי.
פעם אחר פעם נחשפות פניהן האמיתיות של מערכות השידור המזוהות עם ישראל הראשונה ועם מדינת תל אביב. לא תשמעו באולפנים דעות המתנגדות להחצנה הלהט"בית משום שבאולפנים ה"פלורליסטים" לא ניתן להכיל דעות שמרניות.
מערכות החדשות והכתבים יוצאים מן הארון ונחשפים במערומיהם. כל זה נעשה בהכשר ובעצימת עיניים מצד מועצת העיתונות בישראל, מצד הרשות השנייה ומצד תאגיד השידור הציבורי. הם כבר בחרו צד.