ראיתי אותו, נטוש, בלי כוחות, כובש עיניו בקרקע, פורך אצבעותיו, שומע הברות מעל ראשו המשייטות בחלל האוויר ואינן חודרות את השריון שעטה בטרם עת. ראיתי אותו, נער מבוהל מעצמו, מוקף מחנכים, יועצים, הורים, חש בודד בעולמו, חשוף ולא מוגן, מבולבל, מייחל לחיבוק, למילה טובה, לטפיחה קלה על השכם, להתעניינות בשלומו, לא התעניינות רק בהישגיו והיעדרויותיו, כישלונותיו ותסכוליו. ראיתי אותו ושמעתי את אוושות ליבו החרד, מי ירוויח אותו? הרחוב על סכנותיו, או בית החינוך על אתגריו ומורכבויותיו.
שמעתי את הפחד, ראיתי את השתיקה, חשתי את המתח המתרחש בין שניהם ומאיים על עתידו. ראיתי אותו נמתח לרגע לאחור, מרים ראשו לרסיס שנייה, סוקר את פני הנוכחים, אלו האמונים על קביעת עתידו, והוא מתקפד ומשתבלל אל עולמו החסוי והסגור בפני מבקשי טובתו. מצפה לגזר דינם לחסד או לשבט, לרחוב או לחזרה אל דרך המלך.
דווקא בימים אלה, בהם המורים מובילים את המאבק החשוב ומהמוצדקים ביותר שהיו במדינה, אני מבקש להציב את הנער הבודד, במרכז השיח. כמוהו, אלפים הנמצאים בימים אלה על פרשת דרכים, מסיימים בטרם עת את לימודיהם ונגרעים ממצבת התלמידים לא כנשירה אלא במודע. הדיון, אשר אורכו כאורך הגלות, המתקיים עשרות שנים ומהותו היא, האם בית הספר הינו בית חינוך לערכים ולמידה או שמא הינו בית חרושת לדעת ולזכאות לתעודת בגרות. נדמה כי בעשוריים האחרונים, עגל הזהב אליו סוגדים ראשי ערים ועל פיו נמדדים מנהלי בתי הספר, הזכאות לבגרות, הפכה להיות חזות הכל.
נערות ונערים רבים נפלטים ממערכת החינוך בימים אלה למסגרות חלופיות או אל הרחוב, חלק משמעותי הוא אך ורק בגלל החשש שמא לא ייגשו לבחינות הבגרות, וחמור יותר, ייגשו ויכשלו וישפיעו על הזכאות לבגרות. הפיכת הזכאות לבגרות, לקודש קודשים, יצרה מערכות אנטי חינוכיות בעליל, כאשר ראש הרשות נמדד לפי אחוזי הזכאות, כאשר מנהלי בתי הספר מוערכים על-פי אחוזי הזכאות, כאשר מורים זוכים לבונוס אישי ובית ספרי על-פי אחוזי הזכאות, נער או נערה אשר עונים על ציפייה וצורך זה מתייתרים ומאבדים ממשמעותם.
עובדי החינוך ראויים לתגמול ראוי בהחלט, מאבקם צודק, עם זאת אם ניצור קהילות בית ספריות אשר מהותן הוא אך ורק מדד אחוזי הזכאות לבגרות, הרי שוויתרנו על נערות ונערים נפלאים אשר ייפלטו למסגרות שונות והמובילה בהם היא מסגרת הרחוב. ארגוני המורים המובילים מאבק צודק לתגמול אנשי חינוך, חייבים גם לנהל מאבק עיקש, חסר פשרות בו לא יהיו התלמידים, המחנכים והמורים בני ערובה של תובעי ודורשי הזכאות לבגרות. זו הזדמנות מצוינת לחזור לתפקיד הבסיסי של בתי הספר, חינוך לערכים, חינוך מתוך אהבה, חינוך להישגיות, חינוך שאינו מותיר בשולי הדרך את מי שאינם מסוגלים לבצר את העלייה בזכאות לבגרות.
כל זמן שבתי הספר נמדדים ברמת הזכאות לבגרות, נמשיך למצא בצידי הדרך מוטלים ונטושים נערים ונערות העלולים חלילה להוריד את מספר הזכאים לבגרות. בית הספר חייב לחזור להיות בית חינוך לערכים לצד בית דעת ורכישת כלים לימודיים משמעותיים ואחוזי הבגרות? יהיו כלי נוסף לא הכלי הראשון והיחיד. הנערות והנערים כמהים לערכים, לחיוך, לחיבוק, ללמידה, אל תהפכו אותם לאחוזי זכאות בבגרות.
