כואב לי לקרוא במדבר רבה י"ט את דברי רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו, שביקשו מזור ללבטיהם הקשים ולמבוכתם הרבה בקוראם את פרק י"ט בספר "במדבר" בפרשת "חֻקַּת", פרק שהתמקד במידה רבה בהתנהלות תמוהה של טיהור טומאת המת במים המעורבים באפר האדמה. זו לשונו של רבן יוחנן בו זכאי, תלמידו של רבי הלל, מי שהצליח לשכנע את אספסינוס לאפשר לו לצאת מירושלים הנצורה ולהקים את הסנהדרין מחדש ביבנה - "... אמר הקדוש ברוך הוא חוקה חוקקתי, גזירה גזרתי, אין אתה רשאי לעבור על גזרותי".
מכאן נתבע מטבע לשון של "המצוות השמעיות", אלו מצוות שאנחנו חייבים לבצע משום ששמענו אותן בהר סיני. מצוות ששמענו בהר סיני יש למלא אותן גם אם אינן כמו "המצוות השכליות", שניתן להסבירן - "לֹא תִּרְצַח", "לֹא תִּנְאַף", "לֹא תִּגְנוֹב", "לֹא תַּעֲנֶה בְּרֵעֲךָ עֵד שֶׁקֶר", או "כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ וְאֶת-אִמֶּךָ". כשלכל המקיים מצוות כיבוד ההורים מובטח שכר נאה וכִּדאיות - "לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ" (שמות, פרק כ', פסוקים י"ב - ט"ו).
"המצוות השמעיות" ו"המצוות השכליות" כלולות יחד בצווי החד-משמעי - "זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר-צִוָּה יְהֹוָה לֵאמֹר..." (במדבר, פרק י"ט, פסוק א') ואני מתוך יראת כבוד לרבן יוחנן בן זכאי מבקש לנהל עם הגיגיו שיח ושיג כואב. קשה לי לקבל את דבריו לתלמידיו ביבנה וקשה לי לקבל גם את דברי ממשיכי דרכו, שבאו לידי ביטוי בשנת מאתים לספירה גם אצל התנא חותם המשנה, רבן יהודה הנשיא באושה. והיה להם המשך בספרות ההלכה ע"י חז"ל.
מתוך יראת כבוד ללשון חז"ל אני מביע את הקושי שלי לקבל את האמירה, שמבקשת מאתנו להנציח לדורי דורות את ההבנה של קבלת החוקים והחוקה כהוראות אלוהיות, גם אם מדובר בחוקים שאין להן תשתית מוסרית או שכלית כמו חוק פרה אדומה בספר במדבר בפרק י"ט, הפרק שפותח את פרשת השבוע, בה אנחנו דנים. אני רואה בקיום "המצווה השמעית", קיום מצוות פרה אדומה ביצוע ומימוש מצווה בעייתית ומסוכנת. כואב לי לכתוב, שבפרשת "חֻקַּת" ישנה מצווה לא מוסרית.
גבהות נפש
אירועי פרשת "קורח", שקראנו בשבוע שעבר התרחשו בשנה השנייה לצאת בני ישראל ממצרים. אירועי פרשת "חֻקַּת" פוקדים את עם ישראל שלושים ושמונה שנים אחרי כן. למעשה קיים נתק כרונולגי בין שתי הפרשות, אך אני מוצא את הקשר בין שתי הפרשות. הקשר הוא בהתייחסות לדמות המנהיג. גבהות נפשו של המנהיג משה הזדקרה אל מול עוינות והסתה פרועה נגדו בפרשת "קורח". בפרשת "חֻקַּת" אותה גבהות נפש באה לדי ביטוי במתן צידה תחוקתית לעם, העומד להיכנס לארץ, כשמשה המנהיג, שהנהיג את העם בכל תלאות המדבר, לא יזכה להיכנס לארץ הנכספת. משה דואג לעמו עד הרגע האחרון גם אחרי 40 שנה קשות, כשהוא עצמו נמנעת ממנו הכניסה לארץ, בולטת אצלו הדאגה להעניק מסגרת חיים מעוגנת בהוראות ובחוקים, שיעברו מדור לדור כדי לשמירה על העם ולהימנע ממצבי כאוס.
הערכתי לגבהות הנפש של משה מלווה בשיח ושיג כואב עם הדרישה לקיים מצווה, שהוא מביא לעמו כפי שנוסחה בפרק י"ט -
"וְשָׁרָף אֶת הַפָּרָה". ציער אותי לקרוא הוראה הדורשת
שריפת בעל חיים - "וְשָׁרָף אֶת-הַפָּרָה לְעֵינָיו, אֶת-עוֹרָהּ וְאֶת-בְּשָׁרָהּ וְאֶת-דָּמָהּ עַל-פִּרְשָׁהּ יִשְׁרֹף" (שם פסוק ה'). מצער אותי, שהמצווה הזו התקבלה כ"מצווה שמעית". מצערת אותי האמירה שיש לאמץ את מצוות שריפת הפרה ולא להשמיע ערעור או הרהור כדברי רבן יוחנן בן זכאי - מצווה זו "אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא" ואת אמירתו חייבים לקיים ללא קבלת מענה להרהור ובוודאי שלא מענה לערעור.
קשה לי לקבל את קדושת עולם הערכים של ההשגחה האלוקית, כשלקדושה זו מצורפת הוראה "וְשָׁרַף אֶת הַפָּרָה" וזאת שעוד קודם לכן חובה לקחת אותה פרה לשחוט אותה מחוץ למחנה. כואב לי לקרוא הוראה לשרוף בעל חיים בספר הספרים של עמי, ספר שמדגיש 47 פעמים על מעשה מוסרי והומאני של עשיית צדק לגר, לאחר, למיעוט החי בארצנו וזאת תוך חזרה של 5 פעמים לסיבה לכך - "כִּי גֵּרִים הֱיִיתֶם בְּארץ מצרים". כואב לי, שאותה התורה, שציוותה את עמי לא ללכת בדרכי העם שבארצו הוא חי ארבע מאות שנה של חיי שיעבוד, מקבלת בשלווה, בהבנה ובהסכמה מלאה את המצווה של שריפת בעל חיים, שריפה שהייתה מאוד מקובלת בתרבויות הזרות, כולל התרבות המצרית, ממנה נדרש עם ישראל להסתייג.
אסיים את השיח והשיג הכואב שלי עם הספר, שהוא כה יקר לי, עם הסתייגות מענישה המחייבת קטילת חיי אדם, שמעד בדיני הטהרות - "וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִיא מִיִּשְׁרָאֵל, כִּי מֵי נִדָּה לֹא-זָרַק עָלָיו..." (שם, פסוק י"ג).
יש לי שיח ושיג מאוד קשה עם ההוראה לכרות נפש בישראל, שמעדה בדיני טהרה. אינני מקבל את המצווה המחייבת עונש כאקט חינוכי, ובמקרה הזה עונש מוות. כואב לי, שבספר - החובק את שגב מטעני המוסר היהודי ואת עוצמתם הערכית - ניתנת הוראה של קטילת חיי אדם, שמעד בקיום מצוות טהרה. הנפש הזו שנכרתה יכולה להיות אבא לילדים ולילדות או סבא לנכדים ולנכדות, קשה לי לקבל את הסיבה המחייבת את כריתת נפשו, כפי שנוסחה בכתובים יהודיים.
קשה לי לקבל את הסברי ההבנה לחוק שהצטברו במשך מאות שנות חיים של עמי, היקר לי,
עם ישראל שתרם לתרבות האנושית את ערכי קדושת החיים. אין בשיח ובשיג הכואב שלי, כפי שבא לידי ביטוי במאמר זה כדי להפחית מראייתי את ספר התנ"ך כנדבך יסוד בערכי הקיומיות היהודית על ערכיה המוסריים והאנושיים.