כאשר התמודד בנט על ראשות הממשלה בסיבוב הבחירות הרביעי ל"מניין אומתנו הדוויה" (למא"ה), סברתי שכל מה שביטא והציג במסע הבחירות - מהרכב הרשימה דרך עמדותיו המדיניות, החברתיות והפוליטיות וגמור ברקעו החברתי-פוליטי - נראה ונשמע כייצוג של רשימה ימנית. בפועל הייתה "ימינה" פליטה-פוליטית של ניסיון קודם להקים רשימה משותפת עם הציונות הדתית לאומית כגוש מרכזי, כך שיהיה למפלגה זו ביטוי של אוריינטציה פוליטית ימנית מובהקת עם הרכב יהודי מגוון מבחינה תרבותית, אמונית וציונית.
נראה שרגרסיה אמונית משמעותית בקרב החוגים הדתיים לאומיים האדוקים יותר באמונתם, פגעה ברעיון גולמי זה והרחיקה אותו בהדרגה גם מהמבנה הפוליטי שאותו ביקש להקים.
1 לסיבוב הבחירות הרביעי למא"ה, התייצב כבר בראש מפלגת "ימינה" ועימה הלך לבחירות. במבחן הקלפי קיבלה מפלגתו 7 מנדטים ויחד עם עוד 8 מפלגות שמספר המנדטים של כ"א הוא 5 עד 10 מנדטים, היוותה את הגוש הבלתי מוגדר שבשיתוף עימו היה על בנט לעצב את דרכו הפוליטית-פרלמנטרית.
למעשה נחסם בימין ע"י ארבעה גורמים: הליכוד - שממנו הורחק ע"י נתניהו בעיקר בגלל סיבות אישיות מתקופת שירותם המשותף בלשכת ראש הממשלה. הציונות הדתית - (כיום בראשות סמוטריץ') שהתחרד"לה אחרי שקודם היה ראש מועצת יש"ע - אז עצם מעצמותיה. תקווה חדשה - מפלגתו של גדעון סער, איש ימין וליכודניק מובהק שהקים מפלגה בכדי לנגח את נתניהו על טיפולו של האחרון בסער בימי פעילותו בליכוד.
2 ישראל ביתנו - בראשות ליברמן.
גורמים ימניים אלה בשיתוף פעולה מסוגלים היו יחד על-פי תוצאות הסיבוב הרביעי למא"ה להקים קואליציה וממשלה ימניות "על מלא-מלא".
3 אולם בשלוש שנות השחיקה שבהן נלחם נתניהו על הישארותו בתפקיד רה"מ כחלק ממאבקו המשפטי איבדו כמחצית ממפלגות הקבוצה את היכולת לשתף פעולה ביניהן; סער בעמדתו הקטגורית לא להשתתף בממשלה בראשות נתניהו וליברמן בהתנגדותו הקיצונית לשת"פ עם החרדים (ש"ס ויהדות התורה) - הפילו אפשרות זו על הסף. כל מי שכועס על ריבוי מחזורי הבחירות צריך להפנות את טענותיו בעיקר לשני אלה, ששיקוליהם נבעו "מהעדפת האינטרס הסקטוריאלי".
להערכתי, בנקודה זו איבד בנט את המיקוד הפוליטי והחליף את האוריינטציה של "ממשלת-כל ימנית" ב"רק לא בחירות נוספות". פוליטיקאי "יצירתי" יכול היה להפיק "שמפניה פוליטית אחרת" מקואליציה בעלת רוב של 12 מנדטים בכנסת על האופוזיציה.
בנט נסחף אחרי הצורך להקים ממשלה והרצון למלא בה תפקיד-מפתח, גם אם פירוש הדבר היה ממשלת שיתוק - ממשלה בעלת אוריינטציה שמאלית חלשה אך ברורה ושבר בלתי ניתן לאיחוי במפלגתו שלו. - מבחינתי זהו רעיון יפה אך כשל פוליטי אדיר. חלקו האחר של הכשל הפוליטי הבסיסי הוא העדר טיפוח של השותפים הפוליטיים ברמה האישית.
4
בדיעבד, הליכת בנט לקואליציה הבלתי סבירה הקיימת עתה, צמצמה מעט וזמנית את החיכוך הפנימי בחברה הישראלית מפני שהזיזה את נתניהו דה-פקטו מראשות הממשלה. כמו-כן הצליח לבצע מספר מבצעים משמעותיים בתחומי הפנים כגון העברת תקציב שנתי המסדיר את פעולות השירות הציבורי והמשק בכללותו. מבחינת הימין שיתף כאן פעולה עם היריבים המובהקים ביותר שלו בגוש השמאל והמפלגות הערביות שביסודן עויינות לישראל. בשולי עובדות אלה ראינו אומנם את תופעת עבאס ב"רעם", אך לפי שעה זה יוצא מן הכלל חלקי אפילו ברע"ם עצמה ולא הכלל. בבעיית היסוד של הבדואים בנגב לא נעשתה שום פעולה מהותית ואילו ניסה לשנות באמת היה מאבד את ממשלתו מוקדם יותר - משמע: בפועל אנו עדיין בעידן האנרכיה שקדם לממשלתו.
אינני רואה שממשלה זו פתרה בעיות בשאלות-יסוד המְפַלגוֹת בין החרדים ל"ישראל ביתנו". כלומר: המהלך הוותרני של בנט, היטיב עם השמאל בכך שקשר את ידי הקואליציה והממשלה מנקיטת מהלכים פרו-ימניים מובהקים אבל לא היטיב בשום מובן אחר עם הגוש "שלו"
5. חרף העובדה שהימין הוא בפירוש רוב פוליטי בישראל שבשמו הלך לבחירות, עשה בנט בתחום זה מעט מאוד. מדובר אומנם בתקופה קצרה ובכזו השינוי הגדול שניתן להיעשות הוא להעלות על סדר היום את נושאי הליבה, להתניע תהליכים ולבצר התחייבויות שיאפשרו לקדמם גם בממשלות ההמשך.
6
מכאן אנו חוזרים לבנט ולהחלטתו האחרונה שלא להתמודד בבחירות הקרובות. אין ספק שכשל בארגון מפלגתו "ימינה" לבחירות הסיבוב ה-4 למא"ה. אם בסוף מהלך של שנה אחת נותר עם 3.5 אנשים מתוך ה- 7 שנכנסו לכנסת כמי שעדיין מקבלים את מרותו - אין זה לשבחו. גם הכשל בלשכתו, מבלי להתייחס לסיפור רכילותי כזה או אחר, איננו הישג. יש לציין לטובה את סבלנותה ונאמנותה של איילת שקד לשותפותם, שכן לקראת סוף הדרך היו מהלכיו הרסניים ביותר לגבי שאיפותיה הפוליטיות.
בהימנעותו מהשתתפות בבחירות אלה מרמז בנט על התלבטות אופרטיבית וקונספטואלית מהותיות: - האם הוא עדיין רואה עצמו כאיש ימין שמסוגל להוביל מהלכים שלמרכיבם האידיאולוגי משקל כבד, או שמגדיר הוא עצמו עתה כאיש ביצוע ("מנהל התיפעול") ולא כמנהיג לאומי שהוא יזם ומנהיג גם איש בתחום העקרונות המנחים?! -
מסקנה חלוטה בשאלה זו קריטית לדרך שיבור לעצמו ולציבור שלתמיכתו יוכל לצפות. התיקון האידאולוגי הנדרש מבית במפלגתו ומשקל ההכרעות העקרוניות שעל סדר היום הלאומי בשנים הקרובות, אינם מתירים לציבור להסתפק בביצועיסט בלבד במשרד ראש הממשלה. לפיכך, גם אינני בטוח (לשון המעטה) שגם לפיד הוא דמות המתאימה לתפקיד רה"מ.
כשם שנמנע בנט בכל מהלך תיפקודו כרה"מ מלדבר גלויות אל הציבור ולהסביר את מהלכיו וכוונותיו, כך "פעל" גם באקט הפרישה. כשהוא "...חושב על דרכו" למה הוא מתכוון? - האם החשיבה נוגעת גם לעקרונות? האם הפך לאחרונה לאיש שמאל או למרכז "ורדרד"? האם על "חשבון הנפש" עוסק בשאלה אם על-פי אופיו ותכונותיו מסוגל הוא בכלל לאחות את הקרע הציבורי בישראל? האם הדרך הנכונה לעשות זאת היא בידיים ורגליים קשורות או בבניית כוח ימני מאוחד חזק, הבאתו לבחירות בארגון כולל משותף והכרעה בבחירות בין שתי דרכים מזוהות היטב מראש? ... ואולי מטרידה במיוחד היא דווקא שאלת ההשלכות של גורל משפחתו אם יתמסר מחדש לפוליטיקה לאומית?
המיצוב הפוליטי של בנט עתה הוא כשל מטוטלת בנקודת "אי-יציבות" (יציבות שלילית) - כל שגיאה עשויה לגזור עליו נפילה לתהום. אחרי שהחזיר את המנדט לציבור מבלי ששרף גשרים ללא תקנה והשאיר אצל רבים "טעם של עוד", ביכולתו להתחיל את הספירה מחדש. פתוחים לפניו מרחבי השפעה וגיוס תומכים מ"הימין" "המרכז" ו"השמאל" גם יחד, בתנאי שאת הסיבוב הבא יעשה בזהות חדה ותוכנית ברורה.