באניגמה בין דימויו האידאולוגי לזה הפוליטי של בנט כפי שהצטייר בפועל לציבור, דנתי במאמרי: "אניגמה ושמה בנט".
2 אניגמה שניה וקשה יותר, משתקפת מתגובתו לנאום הפומבי ו"הפרוגרמתי" הראשון של לפיד כרו"מ, במוצ"ש 2.7.2022. ההבדל המהותי טמון במענה לשאלה: מיהו בנט לאחר תרגיל פוליטי זה? - האם הוא מנהל טוב, אדם נוח לבריות אך פוליטיקאי נאיבי שהולך שולל או כפי שהאשימוהו רבים ממתנגדיו או נוכל פוליטי שוויתר על עמדותיו העקרוניות והשקפת עולמו הציונית הבסיסית ומכר אותן בנזיד עדשים, עבור שנת "מלכות מלאכותית" בתואר: "ראש הממשלה ה-13 של מדינת-ישראל".
עוקצה של השאלה נגזר מדברי לפיד בשלוש סוגיות המחלוקת העיקריות בין גוש הימין בישראל לבין גוש המרכז-שמאל שאותו הוא מייצג: ראשונה: שאלת גורלו של הסכם אוסלו והיחס לאפשרות יישום פתרון שתי המדינות בא"י המערבית; שניה: המחלוקת העקרונית בשאלת הפרדת הרשויות בין המחוקקת לזו השופטת: - מיהו המחוקק ומיהו השופט - כשיש חוקה וגם כשהיא מוחלפת זמנית במערכת חוקי-יסוד של הכנסת. ובאותו הקשר: חיוניותה, מעמדה ותפקידה של "פיסקת ההתגברות" בחקיקה הישראלית. שלישית: תוקפו הבלתי ניתן לשינוי של חוק הלאום כחלק עקרוני ביסוד הקבוע של מערכת היחסים בין הרוב האזרחי היהודי למיעוט האזרחי הערבי בישראל; למעשה - ציונות מהי?!
בשתי השאלות הראשונות, לא עסק בנט כלל בהופעותיו המעטות מדי בפני הציבור בשאלות-יסוד של מדיניות ואידאולוגיה. בכך התיר לשותפיו להציג - בזהירות אך בלשון ברורה - את עמדותיהם ואת מהלכיהם דה-פקטו בזירה הבינלאומית עוד בהיותו ראש ממשלה מכהן, ומדוע? יאיר לפיד מאידך לא הותיר לו אפילו "הרף עין" אחרי החילופין הידידותיים כשלעצמם, כאשר כבר בנאומו הראשון דאג להעמיד דברים על דיוקם לאמור: "יש עתיד" ממשיכה לתמוך בהסכמי אוסלו ולנסות לקדם פתרון מדיני ישראלי-פלשתיני המושתת עליהם. דומני שברור שגם כחול-לבן, העבודה ומרצ תומכים בפתרון זה ויש להניח שינסו לנצל את תקופת המעבר בה הממשלה מונהגת ע"י לפיד, בכדי לתקוע יתדות להמשך פוליטי ברוח השקתם העומדת בניגוד גמור לדעת הימין. לאור העובדה שבנט לא הסתייג מהדברים עד כה - לא בהיותו ראש ממשלה ולא לאחר נאום הבכורה של לפיד - קל להבין את החשדנות שאפפה בימין את מעשי בנט כרה"מ ואת חריפות הביקורת לה זכה מאנשי ימין מובהקים במפלגתו ומחוצה לה. אופי ההסדר עם הפלשתינים הוא אחד מנושאי המחלוקת העיקריים בציבור הישראלי אם לא המובהק שבהם. נראה שבעזרת מחדליו של בנט והימנעותו מתגובה עד כה לא רק שלא החליש או צימצם את המחלוקת בציבור היהודי (אחת ממטרותיו המוצהרות), אלא אף החריפה.
אם אני מבין נכון את משבי "הרוח הרעה" המניעים את חידוש מהלכי השטנה נגד נתניהו לפחות אצל יריבים-שונאים מובהקים כברק ואולמרט הרי שחששם מפני מהלכי הימין שיביאו להחלת החוק הישראלי על יהודה ושומרון, הוא מרכיב ליבה בהתנהלותם. לפיכך, ראוי לשאול בשם מי הם פועלים או את מי הם משרתים ביוזמותיהם ובביקורותיהם. - האמנם אופיו של נתניהו הוא המדיר שינה מעיניהם או דווקא החשש שכיום הוא האיום הגדול על רוח התבוסתנות אותה הם מייצגים כבר למעלה משנות דור? לאור כל אלה, ספק רב אם בנט עשוי אי-פעם להיחשב כפוליטיקאי מהימין הישראלי אם ימשיך לשתוק בסוגיות הנ"ל.
3
לכן חשוב מאוד שאיילת שקד כמחליפתו תפעל בהקדם להציב את "ימינה" בעמדה מוצהרת המייצגת היטב ונכון את הימין הפלורליסטי - חילוניים, דתיים וחרדים. רק כך תוכל לגייס סביבה גוש תומך גדול דיו שיאפשר למפלגתה לעבור את אחוז החסימה ולהוות גורם מכריע בהקמת הקואליציה הבאה. להערכתי פעולתה כשרת המשפטים בממשלתו האחרונה של נתניהו (חרף ההגבלות שהטיל האחרון על מעשיה) וכשרת הפנים בממשלת בנט, מעמידה אותה פוליטית ואידאולוגית במקום הראוי על-פי השקפתה של קבוצה גדולה של אנשי-ימין בציבור הישראלי.
ניתן בהחלט להבין שבתקופת קדם-הקמתה של הממשלה ה-44, כאשר נתניהו סבר עדיין שהוא "מלך העולם" ולא היה מוכן להתפשר עם אף אחד ועל שום דבר - יכול וצריך היה בנט להבין שהליכה עימו בממשלה משותפת מסוכנת לימין ומשמעה מלחמה פוליטית מתמדת. דחייתו אז ע"י נתניהו על-רקע משקעי העבר ביניהם, בישרה בפועל פעילות פוליטית סיזיפית במקום עבודה לטובת העם והמדינה, שאליהן חתר. כאן נפל בנט בפח שטמנו לו שותפיו אלא אם שינה את טעמו הפוליטי ו"שכח" לספר על כך לציבור בוחריו ותומכיו. מאידך-גיסא, אם נטה לבחון בעיניים פקוחות חלופה זמנית אחרת ויעילה יותר בראשותו - הלך בדרך בטוחה ונשלטת יותר. אולם הפשרנות היתרה שהפגין כ"רוח חדשה", כפי שמתברר ממעשי שותפיו ומנאומו האחרון של לפיד, התפרשה אצלם כחולשה וכתרגיל טוב לקניית זמן תוך נטרול הרוב הפוליטי של הימין. בכך שגה בנט שגיאה פוליטית בסיסית גם מול ידידים וגם מול היריבים המובהקים.
על נקודות מאפיינות בהתנהלותו של בנט כפוליטיקאי, כראש ממשלה וכמנהיג מפלגה - כתבתי בעבר. בקונטקסט הנוכחי השאלות שנותרו פתוחות הן: האם שגיאותיו נובעות מ: א. אופיו או אי-הבנתו את הלכות העולם הפוליטי ודרכי התנהלותו (שלטון הכוח ומאזני הכוח ללא שימוש באלימות); ב. שינוי עמדות מהותי שמרחיק אותו אידאולוגית מגוש הימין. הוא חייב לתת מענה ברור למי שהלכו עימו ותמכו בו בבחירות האחרונות לכנסת ה-44.
אם שוקל הוא שיבה לפוליטיקה עליו להוכיח עוד במערכת בחירות זו כי למד את הלקחים ולהשתתף באופן פעיל בניסיון להחזיר ל"ימינה" את תומכיה שעזבוה עקב כשליו. הוא חייב זאת גם לשקד אולם לא יוכל להואיל אם לא "ינקה את השולחן" קודם לכן.
בנט הבין אל נכון את מצהלות השמחה משמאל ואת הביקורת הנוקבת מימין על הפעילות שביצע כראש ממשלה. לאחר שנוכח לדעת שמערכות היחסים בין המחנות הפוליטיים בישראל לא השתנו מהותית בשל ישיבתם המשותפת בקואליציה אחת "בידיים ורגליים כפותות" ועיסוקם האינטנסיבי בהתשה הדדית, אם פניו לפוליטיקה ראוי שיפיק מכך את הלקחים המתבקשים בזמן רלוונטי. המבחן שהרכיב עבור הציבור בממשלה ה-44 לא כלל למעשה מבחן שותפות רציני בין יהודים ימנים וחרדים לימנים ויהודים שאינם כאלה. רק בשוליים נראה ניסיון ראשוני ולא ממש מוצלח לשלב בין ציונים למי שאינם כאלה. גם בשאלות היסוד של המשק הלאומי - היו המבחנים שוליים ויוקר המחיה ניצח את כולם. בצד הקלות והנחות למגזרים מסוימים: חיילים, נכים, קשישים, נפגעי קורונה וכו' שרובם מעוטים בחברה - לא ראינו שינוי מהותי לטובה בנושאי ליבה כלכליים אלא שיפור קל ברמת המיקרו והחרפה ניכרת בצידו ברמת המקרו. שנת שירות עטופה ברצון-טוב אישי אינה מהווה תקופת מבחן לאומי מספקת.
נושאי ליבה מחייבים הכרעות ואלה מושגות רק כאשר בידי הכנסת הכוח והחופש לחוקק, בידי הממשלה הכוח והבנת הצורך הבלתי מתפשר לאכוף חוקים וכאשר בית המשפט הוא עזר לצידם ולא מכשול בסיטואציה עתירת סתירות וניגודים.
4