וכעת התם אינו שואל, אלא זועק: מה זאת?! כל אלו רובצים לפתחם של בכירי הדרג המדיני ושל המפכ"לים בשנים האחרונות. נדגיש: לא מדובר באסון מירון, בו ניתן לטעון – ולפעמים גם בצדק – שמדובר במקום אחד ובאירוע אחד ושהבעיות אמורות היו להיפתר ברמה המקומית והמשרדית. כאן מדובר בלב-ליבו של ביטחון המדינה, באיום רוחבי ומתמשך העלול להיות חמור לא פחות מזה של חמאס וחיזבאללה.
אנגלמן שותק, כאילו קיבל שיתוק מבקרים כללי (בפרפראזה על הגששים). וזה למרות שלגבי העתיד – הוא חכם גדול ויודע לומר ש"ממצאי ביקורת זו ומכלול הנסיבות שבהן פועלת המשטרה יחייבו את ראש ה
ממשלה והשר לביטחון פנים ובאמצעותם את ממשלת ישראל, את המשטרה, את שב"כ ואת מערכת הביטחון כולה לתת את הדעת לשורה של סוגיות מרכזיות". אז איפה הם היו קודם? אז הם לא היו צריכים "לתת את הדעת לשורה של סוגיות מרכזיות?". חייבים לומר שאנגלמן המציא פה משהו חדש: חוכמה מראש הגוברת על חוכמה בדיעבד.
נשלים אנו את החורים שהותיר אנגלמן. ראש הממשלה ב-12 השנים הרצופות שקדמו להתפרעויות היה
בנימין נתניהו. הוא נושא באחריות לא רק משום שמדובר כאמור בסוגיה קריטית, מתמשכת ומוכרת היטב לביטחון המדינה – התפקיד החשוב ביותר של ראש ממשלה באשר הוא – אלא גם בשל אחריותו הישירה לשב"כ. וגם בשל אחריותו הרבה (גם אם לא הבלעדית) לתוהו ובוהו השלטוני בו נכנסה ישראל לשומר החומות, על כל הנובע מכך.
השר לביטחון הפנים עם פרוץ המהומות היה
אמיר אוחנה; לחמש שנות ההזנחה שלפניו אחראי
גלעד ארדן, ולשש השנים שלפני כן –
יצחק אהרונוביץ. המפכ"ל בזמן שומר החומות היה (ועודנו) קובי שבתאי; לפני כן הוא מפקד משמר הגבול, שהגיע לאירועים במצב הצטיידות עלוב במיוחד. ממלא-מקום המפכ"ל בשנתיים הקודמות היה
מוטי כהן; המפכ"ל לפניו היה
יוחנן דנינו; שני אלו פיקדו על המשטרה בחמש השנים שקדמו למהומות.
אלו האנשים שבראש פירמידת האחריות. הם אלו שצריכים לשלם מחיר ציבורי, פוליטי ואישי. אבל זה לא יקרה – כי אנגלמן (נשוב ונזכיר: המועמד של נתניהו לתפקיד המבקר) ביצע את מלאכתו בצורה חלקית בלבד, תוך התעלמות מוחלטת ואולי אף מכוונת מכך שמערכות אינן פועלות מעצמן ושהחלטות ומחדלים הם תוצאה של מעשי אנוש. וכאשר אין אחריות אישית ואין מחיר אישי, התוצאה המתבקשת היא אחת ויחידה: הליקויים יונצחו והכשלים ימוחזרו. במחיר של חיי אדם.