עד כמה אני אוהב אנשים המשרתים במשרות מאוד בכירות המשוכנעים שהכל מגיע להם, שרק בזכותם העולם סובב על צירו ושבלעדיהם, שומו שמיים, לא יתנהלו החיים במסלולם. הם כל כך משופשפים בהאדרת עצמם ובסיפורים שהם טווים, עד כדי כך שהם מאמינים באמונה שלמה שכך היא המציאות לאשורה.
אך לא רק בבכירים מדובר. עובדי עיריה שאמורים לגזום עצים, דבר הנחוץ שכן ללא טיפול, יהיו עצים שיגדלו ויסכנו חוטי חשמל, ויהיו עצים אחרים שפשוט יתמוטטו מרוב כובד ויחסמו כבישים, וכו׳. התרגלו להם אותם עובדי עיריה לשבת במשרדם הממוזג ולענות לטלפון לפניות הציבור. עיקר המענה "זה לא אנחנו - יש מחסור בכוח אדם, אין תקציבים, נא תפנו לחברי מועצת העיר". חצי שעה הם יקדישו לאותה שיחה, ופשוט מאלף לשמוע את כל הסיבות והתרוצים. "העיר ענקית, אי-אפשר להגיע לגיזום ולו מקצת העצים" (בעבר ניתן היה, אבל כשלא רוצים, גם לא יוצא). כך הם יושבים ועוסקים בקשקשת, ברברת והפנית אצבע מאשימה כלפי כולם למעט עצמם. המשרד ממוזג, את המשכורת מקבלים בכל מקרה, אז למה לטרוח ולצאת לשטח?
בין הבכירים לבין הזוטרים אין היום כל הבדל, ואפילו "שיימינג" כבר לא עוזר. זוהי אופנה ותרבות ודרך חיים גם יחד, ומדוע להתאמץ? את המשכורות והנלוות הם יקבלו, ואת כל תוספות יוקר המחיה והאינפלציה. בעוד אנחנו צריכים להתמודד עם החיים, מחיר הדלק והלחם והאינפלציה, הם זורמים להם, גולשים על הגל על חשבון... משלם המיסים.
כך בכל רמות הממשל וכך גם בארגונים ללא מטרות רווח, להם אני קורא "ארגונים בני מאה השנים". בתחילתם, ארגונים אלו הוקמו למטרות נעלות. הם היו רעבים ללחם, וכך את הכל הם המציאו ושיכללו ופיתחו "בתחבולות", קרי השתמשו במוח ודורבנו על-ידי הלב. אך ברבות השנים הכסף החל לזרום, בקצב מסחרר, עד כי אותם ארגונים בדיוק שכחו למה הם הוקמו, ועיקר קיומם הפך להצדקת המשך הסיאוב - עובדים למכביר, משכורות אדירות, הטבות לכל החיים, ורק המילה "שרות" או "מטרה לשמה נוצרו" נשכחו כלא היתה.
כשנכנס הנשיא טראמפ לתפקיד, הוא היה יכול לאייש אלפי (בין ששת לעשרת אלפים) משרות, אך הוא בחר להתמקד במשרות בודדות שלדעתו היו חיוניות ונתן לאלפי משרות אחרות להשאר ללא בעל תפקיד, קרי למות מוות טבעי, להעלם בשל אי-נחיצות. טראמפ, כמו הרפובליקנים והשמרנים, מאמין בממשלה צרה יותר, לא כזו מנופחת המתמקדת בבעלי המשרות ובטובתם, כי אם בציבור שהיא צריכה לשרת.
בטן מרשימה
זוכרים אתם את ממשלות בנימין נתניהו, ביחוד אלו האחרונות, עם ריבוי השרים כפי שלא היה מאז קום המדינה? כל שר בא עם צוות, ועם משכורות עתק לכל החיים, ועם הטבות מכאן עד להודעה חדשה, ומרבית השרים - כמעט כולם - לא הגיעו לתפקידם בשל מקצועיות או התאמה, כי אם בשל קשרים פוליטיים, סחר-מכר בין מפלגות ומקורבותם לצלחת. משום מה, נתניהו והליכוד נחשבים כ"שמרנים" אך למעשה הם דומים יותר לדמוקרטים בארה"ב - החתול השמן היושב על כד הקצפת ומסרב לזוז ממקומו, כי גם הוא וגם מקורביו נהנים ונהנים ונהנים, ולעזאזל הציבור שבחר אותם, או טובת המדינה ביומיים או בשבועיים הבאים. מה שחשוב הוא ההווה, הנאתם הרגעית, המיידית, והם בלבד.
זכר לימים עברו ניתן למצוא בקלות. קק"ל שפעם גאלה אדמות. הליגה נגד השמצה שנלחמה באנטישמיות, גזענות ושנאה והיום נלחמת במדינת ישראל. ארגון היא"ס. הסוכנות היהודית לארץ ישראל שפעם הייתה נחוצה מאד, והיום קיימת מהזרמת כספים אדירה מממשלת ישראל שמקבלת בתמורה מינויים לאנשים טובים (דוגמאת האלוף במיל דורון אלמוג או נתן שרנסקי או יצחק הרצוג). ועידת התביעות שאמורה לדאוג לניצולי השואה, לא לבניינים ותוכניות לכלל, לא לחינוך וכו׳, כי אם לניצולים כל עוד הם בחיים. הנה מניתי ארגונים על אצבעות יד אחת (בקושי), וכבר עולה הקבס. אלא שיש מאות ואלפי ארגונים דומים, מגזר שלם ממש, ועיקרם "אנחנו נחוצים ביותר, לא תוכלו להתקיים בלעדינו, תימכו בנו כספית, זו מחויבותכם, הממשלה צריכה לתמוך בנו. אתם חייבים לסגוד לנו, כי אנחנו האלים, ואתם בני תמותה, אנחנו חשובים ואתם לא כלום, לנו מגיע ואתם תעבדו ותשלמו".
שמעתם פעם (מדי ערב) תגובת דובר או עורך דין על דברים מעוררי פלצות? הם כל כך חלקלקים וכך כך מנוסים במענה שמעורר חלחלה ובחילה בו זמנית, והם משוכנעים שהם בסדר, ושכולנו אידיוטים. כך גם בכל המוסדות והעובדים שמניתי - הם מתמחים ב"דוברות", "התרברבות עליונה" ו"ביטול האחר" כמו גם "ביטול ההגיון". האם הם באמת נחוצים? מה יקרה בלעדיהם? מסתבר שהעולם לא רק ימשיך, כי אם יהיה טוב יותר, כי השומנים - אותה בטן מרשימה ההולכת לפני הגבר המזדקן - אינם בריאים כלל ועיקר.
פעילות הסוכנות היהודית ברוסיה בחדשות בשבועות האחרונים - ראש ממשלת ישראל, שר החוץ עד לאחרונה, שלח משלחת לרוסיה לראות מה ניתן לעשות, האם ניתן להקטין את הלהבות, אך אפילו איים על הדוב הרוסי שינקוט צעדים אם צריך יהיה. מה פעילות הסוכנות ברוסיה? הלא למעלה ממיליון רוסים "יהודים" עלו ארצה לפני עשרות שנים. עשרות שנים חלפו, ומי שרצה יצא. אין כבר חסמים. אין צורך ב"שחרר את עמי". אז מה הסיפור? כיסוי לפעילות המוסד? אין צורך בזה. שליחים שיקבלו משכורות ותפקידים בחו"ל? אולי. האם באמת צריך את הסוכנות שם?
הרוסים חכמים, ונראה כי הם פגעו במדויק בנקודה מאוד רגישה. נזכור שהרוסים לא מפחדים מאיש, וודאי לא מישראל או מהיהודים. הנה, שנים הם מסרבים לשחרר את ספריתו של הרבי של חב"ד, וחב"ד כבר הפעיל את כל האמצעים ואת הכל הקשרים (מנשיא ארה"ב ואילך), למעט נשק יום הדין, שהוא הקב"ה בעצמו.
כוח צנטרפוגלי
והנה, בתמימות, הרוסים החליטו להתמקד בסוכנות, והארץ רעשה ונרגשה. הדבר לא נותן מנוח. הדבר מדגדג וכואב ומרתיח ומעצבן, וכבר יוצאים לפעולה, כי נראה שמשך כל השנים עד נפילת הגוש הסובייטי ומאז לא הספיקה הסוכנות למלא את תפקידה. כל הכבוד לרוסים שמצפצפים על העולם כולו ועושים בדיוק את מה שהם רוצים ויודעים איך לתקוף "בקלות" אך ביעילות מירבית. אנחנו כבר שכחנו ש"בתחבולות תעשה לך מלחמה". מחלת השכחה, תוצאה של יותר מדי סוכרים ושומנים שהכהו את המוח.
הסוכנות כמו גופים רבים אחרים פשוט מנותקת מהמציאות. היא נהייתה לגוף מסואב, גוף שניתן למנות בכירים בדימוס אליו בכדי שיבלו את שארית חייהם בטיסות ופגישות ובתי מלון של יוקרה ומסעדות נפלאות ופנסיה נוספת ועבודה ליום שאחרי. פעם, כמו כל שאר הגופים בני מאה לערך, היא הייתה נחוצה ועשתה עבודה שאף אחד אחר לא מילא. אנשיה היו חדורי שליחות ואמונה. את הכל הם עשו לשם שמיים. פעם. אך כבר עשורים שאין זה כך. כך בסוכנות. כך בליגה נגד השמצה. כך בוועידת התביעות. כך בקק"ל. הנה האחרונה - מילארדים תחת שליטתם. משרות נחשקות ביותר. כוח שמעוור את האדם וגורם לו הזיות שהופכות בעיניו למציאות. אלא שהמציאות של ימינו אינה המציאות של לפני מאה שנים ויותר. וקק"ל הבינה בעצמה שהיא לא נחוצה, ולכן היא מחפשת מטרות אחרות שתהוונה הצדקה לקיום.
למעשה אני טועה לחלוטין. כל אותם גופים לא צריכים הצדקות. הם "חיוניים" בעיני עצמם. הם קיימים מעצם המומנטום, כוח צנטריפוגלי הממשיך וממשיך. אין בושה. אין הגיון בריא. אין שיקולי כדאיות. ומי שמעז להגיד משהו קל שבקלים, לצייץ ציוץ (כמו ציפור, לא כמו טוויטר), הופך לאויב האומה שצריך להשתיקו. ניחא, בימים אלו של בין המיצרים טוב לעיתים לעשות חושבים, כי אולי המציאות אינה אידיאלית, ואולי למרות כל התרוצים, שלושה שבועות אחרי שהחומות הובקעו, יגיע חורבן שיעסיק אותנו באלפיים השנים הבאות.
ימים אלו בדיוק קוראים לנו לבחון את צורת חיינו. לחשוב לדקה. להתנתק מהנעים-וטוב-לי ומהתועלת האישית, ולהסתכל קצת הלאה, מעבר. טוב לנו כרגע עד מאד, אנחנו כמו אנשים מסוממים בהשפעת סמים חזקים במיוחד. אך בשלב כלשהו נתעורר (בתקווה), ונצטרך להתמודד עם הכמיהה לעוד ועם הצורך לגנוב בכדי לאפשר את המנה הבאה. בינתיים, אנחנו באופוריה, ואוי למי שיעז לעמוד בדרכנו.
