- נורמן ליר הוא מפיק טלוויזיה אמריקני אגדי, אשר יצר בין היתר את "הכל נשאר במשפחה", זכה בשורה של פרסי אמי, עוטר במדליית האמנות הלאומית ובפרס מרכז קנדי ונכלל בהיכל התהילה של הטלוויזיה; בשנה האחרונה הפיק סדרה לרשת נטפליקס. מאמרו בניו-יורק טיימס פורסם בגוף ראשון וכך מובאים כאן עיקריו.
עשיתי זאת. אני בן 100 היום. אני מתעורר מדי בוקר, אסיר תודה שעודני בחיים. זו הזמנות לחשבון נפש על המאה הקודמת ולמבט למאה הבאה, ועלי לומר בכנות שאני חושש שמצב הדמוקרטיה שלנו יהיה פחות טוב ממצבי שלי. הודאגתי קשות מאירועי 6 בינואר, ודאגתי גוברת עם הגילויים על מה שהיה דונלד טראמפ מוכן לעשות כדי להישאר בשלטון – ועל מאמציו המתמשכים לשתול את נאמניו בעמדות בהן יוכלו להשפיע על בחירות עתידיות.
אינני מתייחס בקלות ראש לסכנת הסמכותנות. לאחר המתקפה היפנית על פרל הרבור עזבתי את הקולג', התגייסתי לחיל-האוויר והשתתפתי ביותר מ-50 הפצצות כדי להביס את הפשיזם באירופה. אני לא מבין כיצד אנשים כה רבים המכנים את עצמם "פטריוטים" יכולים לתמוך בפעולות נגד הדמוקרטיה והחוקה שלנו. במקביל, נוגע לליבי האומץ של קומץ מחוקקים רפובליקנים, עורכי דין ועובדים לשעבר בבית הלבן המתייצבים נגד הבריונות של טראמפ. הם מעניקים לי את התקווה שארה"ב תוכל למצוא מכנה משותף מפתיע עם מי שדעותיהם הפוליטיות שונות, אך אינם מוכנים להקריב את עקרונות הליבה הדמוקרטיים.
עידודו של שיח כזה היה המטרה המרכזית שלי כאשר התחלנו לשדר את "הכל נשאר במשפחה" ב-1971. ארצ'י באנקר ומשפחתו התווכחו על נושאים מפלגים שנדונו בבתים רבים: גזענות, פמיניזם, הומוסקסואליות, מלחמת וייטנאם, ווטרגייט. למרות כל מגרעותיו, ארצ'י אהב את ארצו ומשפחתו, גם כאשר הצביעו על בורותו ובריונותו. ארצ'י של היום היה צופה בפוקס ניוז ומצביע בעד טראמפ, אבל מחזות 6 בינואר היו מבחילים אותו והוא היה מכבד את הנחישות של חברי הקונגרס ליז צ'ייני ואדם קינצינגר.
הטלוויזיה לא הייתה קיימת כאשר נולדתי; האינטרנט והרשתות החברתיות באו עשרות שנים מאוחר יותר. ראינו שניתן להשתמש בצורה הרסנית בטכנולוגיות הללו – להפיץ שקרים, לזרוע שנאה, להכשיר את הקרקע לסמכותנות. אבל זה לא כל הסיפור. טכנולוגיות חדשניות יוצרות דרכים בהן אנו יכולים להביע את עצמנו, ללמוד על עצמנו ולהבין טוב יותר זה את זה. אני יכול רק לדמיין את הדרכים בהן חדשנות טכנולוגית יכולה לסייע לנו בפתרון בעיותינו הבסיסיות.
לעיתים קרובות אני מודאג מן הכיוון אליו פונים הפוליטיקה, התרבות ובתי המשפט שלנו. אבל אני לא מאבד את האמון בארצנו ובעתידה. אני מזכיר לעצמי כמה רחוק הגענו. אני חושב על האנשים המבריקים שהייתה לי הזכות לעבוד איתם בתחומי הבידור והפוליטיקה. מפגשים אלו מחדשים את אמונתי שהאמריקנים ימצאו דרכים לבניית סולידריות למען ערכינו, ארצנו והכוכב השברירי שלנו.
הקרובים ביותר אלי יודעים שאני מנסה להישאר ממוקד מטרה. שתיים מן המילים האהובות עלי ביותר הן "עבוֹר" ו"המשך". גישה זו שירתה אותי היטב בעליות ובמורדות של חיי הארוכים, לצד הערכה עמוקה של האבסורדים האנושיים. להגיע לגיל מאה כאשר בריאותי וצלילותי איתנים בעיקרם – זוהי זכות. להגיע אליו עם משפחתי האוהבת, חברַי ושותפַי ליצירה – ממלא אותי בהוקרת תודה שבקושי ניתן להביע. זוהי המדינה של כולנו. הבה נעודד זה את זה בחזונות של עתיד משותף. הבה נגייס את כל הלב הפתוח והרוח היצירתית שבכוחנו להשיג ונבנה את העתיד הזה.
