ממשל רוזוולט מנע קליטת פליטים יהודיים

לפי הממצאים בספר, אשר בעצם מגבים מחקרים קודמים של היסטוריונים, הממשל בתמיכה של הנשיא מנע הגירה מאירופה של יהודים, הרבה מעבר להגבלות שנקבעו בחוק וגם מעבר לשטחה של ארה"ב, כמו ב"איי הבתולה" באזור הקריביים, שבשליטת ארה"ב. אניית פליטים שההגיעה לאיים סורבה לעגון. יתרה מזאת לפי המסמכים של מדוף ממשל רוזוולט אסר על אניות אמריקאניות ריקות שהפליגו מאירופה להעלות על סיפוניהם פליטים. שלא לדבר, על מה שידוע שממשלת ארה"ב דחתה הצעות להפציץ מסילות ברזל שהסיעו יהודים למחנות ההשמדה. זאת גם אם מפציצים אמריקאניים הטילו פצצות על אתרים נאציים אסטרטגיים, לא הרחק ממסילות אלה שלא עמדו בסתירה למטרה הראשית של ניצחון על הנאצים. מדוף רומז בצורה די בוטה שרוזוולט חשש שהתמיכה של הקהילה היהודית בפליטים מארצות הכיבוש, עומדת בסתירה למדיניות האמריקנית.הוא מזכיר בהקשר זה גם את היחס ליפנים אזרחי ארה"ב, שכידוע חלק מהם נעצרו והוחזקו במעצר, אחרי ההתקפה היפנית על "פרל הארבור" מחשש של היותם "גייס חמישי". רמז די גס לגבי חששות כלפי יהודיי ארה"ב ו"הנאמנות הכפולה". כך אמריקה והעולם היהודי. בזמנינו - אמריקה וישראל. במעט שלמדתי על מנהיג גדול זה שהודות לו ולראש ממשלת בריטניה, ווינסטון צ'רצ'יל - העולם ניצל - לא מצאתי בו, את "הציוני" של ווינסטון צ'רצ'יל, בלשון המעטה. הוא מינה לשגרירו בלונדון בסוף שנות ה-30 את ג'וזף קנדי, האב של הנשיא קנדי. ג'וזף קנדי היה אנטישמי למהדרין, בדלני, נגד התערבות של ארה"ב במלחמה ומצדד בהסכם עם היטלר. ובשל כך נאלץ להתפטר בשנת 1940. רוזוולט, לפי הספר של מדוף, רתם את אחד המנהיגים הבולטים של יהודיי אמריקה הרב סטפן ווייז כדי לתמוך בעמדתו. ואכן זאת ניתנה לו וכפועל יוצא הקהילה היהודית הגדולה באמריקה, לצד התמיכה ביהודיי אירופה התיישרה ברובה עם הקו הממשלתי. לאמור שהכול צריך להתרכז במאמץ של בעלות הברית להביס את המשטר הנאצי. זאת בשעה שאין כל ספק שהצלתם יהודים במקרים מזדמנים לא היה פוגע כהוא זה במטרה הרחבה של נצחון על הנאצים.

ככה נהגו כולם

בספרו החדש "אמריקה והשואה" מדוף מנסה להיות מאוזן יותר בביקורת נגד וושינגטון. בעשרים הפרקים שבספר הוא מזכיר בין היתר הצעת חוק בסנט להציל ילדים יהודיים, אמריקנים שהצילו יהודים והמערכה להצלת פליטים יהודיים בכלל. עמדה זאת של האמריקנים ושל בעלות הברית גם באנגליה וגם בברה"מ בכול הקשור בהצלת יהודים או בפגיעה במסילות שעליהם הוסעו הרכבות לאושוויץ, אין בה חידוש. גם האנגלים ביקשו לעמעם את ממדי השואה עד לשנת 1942, עם פרסום "הפתרון הסופי". ביישוב היהודי בארץ ישראל, תחת המנדט הבריטי, הייתה צנזורה קפדנית גם בנושא זה. מסיבה זאת כפי שפעם ציינתי, בסריקת העיתונות הארצישראלית בבית הספרים הלאומי בירושלים, לספרי "גשר של נייר", לא מצאתי את הידיעות על הרצח ההמוני של יהודים, זאת בשעה שב-1942 קרוב לשני מיליון יהודים כבר הושמדו. רק - 1942 החלו הדיווחים על ההפגנות ההמוניות בארץ והזעזוע שעבר על היישוב עם הופעת הידיעות על ממדי השואה.

הסוביטים והשואה

אשר לברה"מ, גם לה אות קין חרוטה עמוק על המצח. הרוסים מתבשמים מכיבוש אושוויץ ב-27 בינואר 1945. האירוע הגדול האחרון לציון 75 שנה לשחרור מחנה ההשמדה נערך "ביד ושם" ב-22 בינואר 2020. השתתפו בו ראשי מדינות רבים ובהם כיכב מנהיג ברה"מ וולדימיר פוטין. זאת למגינת לבם של הפולנים - ובצדק וגם של היסטוריונים לרבות מ"יד ושם" עצמו. אני כיהודי יליד פולין, וכישראלי מצטרף אליהם בסוגיה זאת.

ההתנהלות של הכוחות הסובייטיים בכיבוש פולין מלמדת על המדיניות האכזרית והרצחנית של מנהיג ברה"מ יוזף סטאלין כלפי הפולנים. בהוראתו המפורשת הכוחות הסובייטיים שכבר היו בשטחי פולין בשנת 1944 חיכו עד שכול יחידות המרד הפולני בוורשה, משמע ה-Armia Kraiowa צבא הלאום, בהנהגת לונדון, יושמדו על-ידי הנאצים, כדי שהם יוכלו להביא לפולין את הכוחות הפולניים הקומוניסטיים Armia Ludowa -צבא העם, שאומנו על-ידי ברה"מ. בשפתו הבזויה של הרודן הסובייטי, הצבא הלאומי-דמוקרטי שפיקודו היה בלונדון, היו "חבורת פושעים". להערכתי אילו המתקפה של הסובייטים בפולין הייתה נמרצת יותר, אפשר מאוד ושרידי גטו לודז' היו משתחררים ולא מוסעים לאושוויץ באוגוסט 1944. כפי שכבר הזכרתי, אנו בגטו לודז' שבמרכז פולין, לא זו בלבד ששמענו את הדי התותחים הסובייטיים, אלא המחתרת הציונית הכינה את עצמה לקחת חלק בשחרור הגטו. "המצור" הרוסי על וורשה נמשך קרוב לחצי שנה ובינואר 1945 כשהיא תלי הריסות - הסובייטים "שחררו" אותה.

אוקראינה כמשל

ודאי שהיו חסידי עולם בכל מקום, לרבות בארצות הכיבוש שסייעו להציל יהודים, אולם הם, על-אף מספרם המרשים, היו מיעוט. העולם שתק. בדיוק כפי שהוא שותק היום, אלא אם כן זה קורה באירופה כמו התוקפנות הברוטאלית של רוסיה נגד אוקראינה כאשר דעת הקהל העולמית היא זאת שדחפה את ממשלות בעלות הברית המערביות שלא לשתוק. מעבר לתכונה המאפיינת אנשים שונים שנוהגים לצעוק במקום שהשתיקה במקומה ולהפך - שותקים במקום שהזעקה ראויה שתישמע - יש כאן איזה נמשל לקטע שפתחתי בו. ישראל אומנם שינתה את הנימה בכול הנוגע לתוקפנות הרוסית באוקראינה שגובלת ב-או עָבְרָה ל-רצח עם. אבל אנו לא רואים מחאות ציבוריות או משמרת מחאה ליד השגרירות הרוסית. הציבור מושפע מהשיקולים הפוליטיים של הממשלה. שיקולים אלה קובעים שיש לנו אינטרס אסטרטגי רחב יותר ביחסינו עם רוסיה. והרי זה בדיוק מה שאמר הנשיא רוזוולט לסטפן ווייז. וזה היה לפני השואה, ואני בספק אם רוזוולט היה חוזר על אותה מדיניות של השתקה אחריה. הנשיא ביידן בוודאי שלא חוזר עליה. ג'ורג' ברנארד שו, הסופר האירי השנון, אמר כי "השתיקה - אין לבוז ביטוי מלא כמותה". לתשומת לבנו לנוכח האלם הציבורי למה שקורה בעולם, אצלנו ובקרבנו, תוך התעלמות מוחלטת מלקחי ההיסטוריה של העם היהודי.