אם סופרים וספרים היו תבנית נוף מולדתו של ז'בוטינסקי, הרי ראש וראשון בהם היה התנ"ך. לא באזכורים של חז"ל, במשנה, בתלמוד ובפרשנים לאחר מכן, אלא בהתמודדות ישירה אתו, כספר קריאה והגות. בהיותו בן עשרים וארבע הוא סיכם את התובנות הספרותיות של ילדותו ונעוריו בסיפורו "עשרת הספרים". הוא שאל: "נגזר לשרוף עד תומם את כל הספרים ולא ישאירו בעולם כי אם עשרה ספרים לפי בחירתנו - באילו ספרים נבחר?" הבחירה הראשונה של המתדיינים נפלה על התנ"ך והברית החדשה. ז'בוטינסקי לא נימק בסיפורו את טעם הבחירה. מכל מקום, אוניברסליות אנטי-לאומית של מומר לציונות, נוסח נורדאו, כפי שטען סטניסלבסקי¹, לא היה בה. אם להשתמש במונחים של סטניסלבסקי, ובתזה המרכזית של מחקרו, הרי הבחירה בתנ"ך ובברית החדשה ביטאה, דווקא, אוניברסליות, או לחלופין – שלב ראשון בהמרתו לציונות. שהרי הלאומיות היהודית, עד הציונות, הייתה תלמודית. המחקר הנוכחי מצביע על פירוש המתקרב יותר לאמת: ז'בוטינסקי לא היה מומר לציונות, אלא מומר, חלקית, לאוניברסליות, מבלי לנטוש את שורשיו היהודיים, כפי שנטשו נורדאו ואחרים. האוניברסליות האבירית-ביטחונית, יצרה אצל ז'בוטינסקי סינתזה עם אבירות התנ"ך שלה הומר, והובילה אותו לציונות האבירית-ביטחונית. בפסח 1906, שנתיים אחרי שחיבר את "עשרת הספרים", הסביר ז'בוטינסקי לישראל טריווש את יחסו לתנ"ך: "אנו גדלנו והושפענו על-ידי החומרנות שבסוציולוגיה, הרציונליזם שבפילוסופיה, והמכניזם בחיי יום-יום. ספוגים אנו ספקנות ושוללים אנו כל דבר שאינו הולם את חכמת המאה ה-19. אולם אם נחשוב בשקט ובאופן עצמאי, נבין היטב את התופעה הנפלאה ושמה תנ"ך. הרי אין ספר בין כל ספרי העולם, שיכול להידמות לתנ"ך שלנו והשפעתו על כל התרבות האנושית. לא האיליאדה והאודיסיאה של הומרוס, לא תורותיו של אפלטון ואריסטו, לא יצירותיהם של שכספיר, קנט, גטה, וולטר והאנציקלופדיסטים הצרפתיים – אף אחד מהם, אינו יכול להתחרות בתנ"ך מבחינת מידת השפעתו על האנושות. העובדה שבמאה האפיקורסית הזאת, נפוצה יצירה זו במאות אלפים אקסמפלרים, וכמעט בכל לשונות העולם, מדברת בעד עצמה. כנראה שיש בספר זה משהו הכובש את נשמת האדם, כפי שאינו יכול לעשות שום ספר אחר. את התנ"ך יכול לקרוא בהתפעלות כושי ערום באפריקה המרכזית ופרופסור מעודן באוניברסיטה. "לא זו הבעיה, אם כך או אחרת דיבר אלוהים, או אם בכלל דיבר. הרי מוזר שלפני אלפיים, שלושת אלפים שנה, הוא דיבר יום-יום, ועכשיו הוא שותק. דברי אלוהים אינם אלא צורתן המוחשית של החוויות הרוחניות של עמנו. ... כך צריך היה לדבר, כי כך חשבו והרגישו היהודים בזמן ההוא. ואם כך נבין את התנ"ך, נראה כי כאן בספר נקבצו, הוסברו, נוסחו ורוכזו, רעיונות העם ורגשותיו. בכל עמוד נמצא את הפילוסופיה, ההיסטוריה, הפסיכולוגיה והסוציולוגיה. אין למצוא ספר אחר בספרות העולמית שישפיע בצורה כה בולטת על האדם במשך עשרות דורות וישחרר אותו מטרדות החיים היום-יומיים. כאן אתה נדבק בלהט יוקד; כאן אתה נמצא תחת רושם דבריו החמורים של השופט; כאן הדמיון וההזיה; כאן תיאורים היסטוריים; כאן מיסטיקה לאין גבול. יחד עם האומה מתקדם אלוהינו, ומנקמה וקפדנות הוא מגיע לרחמים וחסד".

הסבר לבכורה שהעניק ז'בוטינסקי לתנ"ך ניתן למצוא במאמר שפרסם עשרים ושש שנים לאחר מכן: "הפילוסופיה הסוציאלית של התנ"ך": "עיקרו של מונח השם 'ישראל' באותו פרק בראשית ל"ב, שבו מסופר כיצד קיבל יעקב אבינו את השם הזה. הרי פירושו של השם הוא: 'האיש השר עם אל'. לילה שלם נאבק המלאך עם יעקב ולא יכול לו, ומשום כך נתן לו המלאך את השם 'השר עם אלוהים'. באותו הזמן ברך אותו המלאך. הכוונה של השם הייתה אפוא לא לקלל, אלא להפך – זה היה מין תואר-כבוד, ואפשר לראות זאת גם מתוך העובדה שהמסורת הפכה אותו לשם האומה כולה. מה פירושו של הדבר. איזו פילוסופיה או השקפת-עולם התבטאה בשם הזה ובמסורת הזאת. ברור: פירושו של דבר שלפי השקפת העולם התנ"כית אין זה חטא כלל 'לשרות עם אל'... אלוהים אומנם ברא את העולם כמות שהוא, אבל אסור לו לאדם להרשות שהעולם יישאר 'כמות שהוא'".² מן התנ"ך שאב ז'בוטינסקי את מרכזיות המלחמה בעצם הקיום, כפי שניסח זאת הפילוסוף היווני העתיק הרקליטוס "האפל" במאה השישית לפני הספירה – לא רק בין בני אדם, אלא גם מול אלוהים ומלאכיו; לא רק בשדות הקרב, אלא בכל תחומי החיים. מהתעמקות בתנ"ך ובספרי האבירים הבין ז'בוטינסקי את אשר השיב הרמב"ם ליהודי מונטפלייה במאה ה-12: "בית המקדש חרב מפני שבני אותו הדור לא למדו צבא וכיבוש ארצות". לימים, ברומן שלו "שמשון", הוא כתב על המקצועיות הצבאית של הפלשתים ועל ההכרח ללמוד מהם את הוויית הצבא והמלחמה. מן התנ"ך למד שמשה רבנו למד צבא ומלחמה בבית פרעה ודוד המלך למד אצל הפלשתים. הקשר האינטימי עם התנ"ך החזיר אותו מן העברית הגלותית מבית מדרשו של יוחנן בן זכאי, שוויתר על הטריטוריה למען ההלכה וקבע לא את ארץ ישראל אלא את בית הכנסת באשר הוא לבסיס של היהדות. את הדגש הז'בוטינסקאי לא להסתפק בניסיון קרבי – שאפיין את ארגון "ההגנה" ומאפיין עד היום את צה"ל – אלא לפתח חשיבה צבאית מופשטת, שאב ז'בוטינסקי מן התנ"ך כי בעיניו הקשר של אברהם אבינו, משה רבנו, יהושע בן נון ודוד המלך הוא למעשה קשר עם התודעות הגבוהות, המופשטות והטהורות מאינטרסים חומריים ואישיים. __________________ בשבוע הבא: ז'בוטינסקי פעל לגאולת האדם; דיוקנו של ז'בוטינסקי על-פי חברו, הסופר הרוסי קורניי צ'וקובסקי: אדם בעל עוצמה רוחנית, בעל אחדות פסיכו-פיסית; דמותו של אודיסאוס, בעל אומץ הלב האינטלקטואלי, השפיעה מאוד על ז'בוטינסקי; שליחותה של תנועת בית"ר בעיני ז'בוטינסקי – ליצור טיפוס יהודי חדש "גאון, נדיב ואכזר"; קִעקֵע פרות קדושות; השפעת המחזה "סיראנו דה ברז'רק"; פולחן ניטשה; מטורף לגבי מושג השוויון; דן מירון על ז'בוטינסקי; הצחוק כעקרון יסוד.

1. Michael Stanislawski, Zionism and the Fin de Siecle, Cosmopolitanism and Nationalism from Nordau to Zabotinsky, University of California Press, Chapter Six 2. ספר ישראל טריווש, עמ' 190-189.