כל שנה בחול המועד פסח, כמו כל עם ישראל פלוס שחקני חיזוק מחו"ל, אנחנו יוצאים עם כל המשפחה לטיול בצפון. לטיול, שזכה לכינוי המקורי מאין כמוהו, תחזיקו חזק - "טיול פסח", יוצאת קבוצה מצומצמת של לפחות 30 איש, בגילאי חצי שנה עד 80.
למרות שהמשפחה שלי כיפית מאוד, היא בטח לא מעניינת אתכם. מה שכן יכול לעניין אתכם, הן השיטות המיוחדות שפיתחנו לאורך השנים להתגנב לאכול בחוץ. למה להתגנב? ובכן, הטיול שלנו אורך שלושה ימים ועם כל הכבוד, ויש הרבה כבוד, לבישולים המשפחתיים, כל עניין ה"כשר לפסח" קצת מגביל (במיוחד בדיון הקבוע על החומוס - אנחנו אוכלי קטניות או לא?). זה לא שלנגב את השקשוקה של דודה רחל עם הלחמניות מקמח מצה של טניה זה לא כיף, ולא אמרתי שאי אפשר לשבוע מהקבב של דוד ניסים שמונח על 7 ס"מ של חומוס בניסיון לטשטש את טעם המצה שמחזיקה את הכל, אבל דחילק, בן אדם צריך לשבוע (מזל שאבא מגניב מדי פעם, רחמנא ליצלן, איזו פיתה). מהסיבות הברורות האלו היום אני מכיר את כל המקומות שמוכרים אוכל, כשר או לא כשר, באזור שאר ישוב רבתי. או ככה לפחות חשבתי עד שאכלתי השבוע במסעדת "נחלים".
נחלים היא אחת המסעדות הוותיקות במתחם גן הצפון, בין קיבוץ הגושרים למושב בית הילל. המסעדה התמקמה לה בנקודה אסטרטגית בפינה, וצריך לעבור דרך החלל הפנימי ולצאת אל האגף החיצוני שלה כדי להבין עד כמה טוב המיקום הזה. הלב אומנם מתרחב כבר במבט חטוף החוצה מבעד לזגוגית החלון, אבל פסיעה אל עבר מרבדי הדשא הפרושים, שנושקים לנקודת המפגש של שלושת הנחלים המקומיים - החצבאני, הבניאס והדן, יוצקים לתוכו אושר גולמי אמיתי, ותודו שזה נדיר. בשל האקלים ההפכפך, העדפנו לצפות בפלא מתוך המסעדה המחוממת ולוותר על צלילי פכפוך המים. בכל זאת, מינונים גבוהים מדי של טבע בבת אחת לעירוניים מפויחים והלומי קרינה כמונו יכולים להיות מסוכנים. התיישבנו בשולחן מחופה מפות לבנות, שלרוב מבשרות על כך שהאוכל שעומד לבוא יהיה בהחלט ברמה גבוהה.
מלצר חייכן ומיומן הציג לנו את עצמו ומיד מזג מים לכוסות. אחריו הגיע איתן, בעל המסעדה, והמליץ על יין קברנה של רמות נפתלי, שהיה נהדר. צלחת אנטיפסטי ולחם צימוקים ואגוזים תוצרת הבית, שמגיעים אוטומטית לשולחן בהזמנת מנה עיקרית, החלו למלא את השולחן הלבן בהמון צבעים - סגול של סלט סלק, כתום מהבטטות הצלויות ושנהב מלכותי של שיני שום אפויות. כולם היו לא רק יפי מראה אלא גם טעימים מאוד, ואת ממרח הכבד הנהדר שנלווה אליהם מרחנו בלארג'יות על הלחם הקריספי.
המשכנו באקסקלוסיביות מה עם שתי מנות ראשונות מיוחדות - רביולי חצילים (43 שקל) וקלמארי ממולא באורז ובשר כבש (47 שקל). הרביולי בושל עד למידה הנכונה והורגשו בו טעמי הצלייה על האש של החצילים. עם אספרגוס, זיתי קלמטה ועגבניות שרי הייתה זו מנה טובה מאוד, למרות חמצמצות יתר קלה. הקלמארי הממולא הפתיע לטובה, בעיקר מכיוון שאינני אוהד גדול של מילויים לקלמארי שמוצאם אינו מן הים, אבל המרקמים היו נעימים והטעמים השתלבו היטב, במיוחד עם רוטב ציר הבקר ומח העצם שהיה פשוט מעולה, והרים את כל המנה אל על.
מנה עיקרית אחת שניסינו הייתה רענון מוצלח למנה בנאלית למדי - כבדי עוף ופירה (69 שקל). הכבדים היו נהדרים, גדולים ורכים, בושלו עם אניס ותאנים והונחו עם על ערימה נאה של פירה. מנת כבד-פירה אחרת לגמרי. שילוב עוד פחות סטנדרטי מצאנו במנה של מדליוני פילה עם פירות ים בשמנת, פרנו ותפוחי עץ (109 שקל). הפילה היה רך מאין כמוהו ופירות הים היו טריים כל כך, שעם עוד קצת יין הייתי יכול להאמין ששרימפסים משתכשכים בחצבני. גם כאן, היה זה הרוטב המצוין שהרים את כל המנה רמה אחת למעלה.
בשלב זה היינו מלאים לגמרי, אבל לא מספיק טמבלים בשביל לוותר על קינוח, אז שרפנו קצת מקום בבטן עם תזקיק תאנים מיוחד שמוגש רק בנחלים, עם לימון ונענע, בכוס ברנדי. שני שלוקים, והיינו מוכנים להתנפל על הקרמבו והמילפיי תותים (32 שקל לכל אחד) שכבר היו על השולחן. הגרסה ה"שפית" לקרמבו המוכר והאהוב גרמה לנו להבין אהבה אמיתית מהי - ביסקוויט קראנצ'י, מילוי קרמי וציפוי עבה של שוקולד איכותי נכנעו כולם לתוך הכף והועברו כלאחר כבוד ישירות לתוך הלוע. המילפיי (אלף דפים, בצרפתית) תותים היה סיום מדהים לארוחה - שני דפים של מעין ביסקוויט-קריספ שכזה, מטויחים בכמות נכבדת של קרם וניל רך ומתוק וספוגים חמיצות עדינה של תותים.
היה קשה לצאת מהאווירה הרגועה ששרתה עלינו בשלב הזה. לפתע התחוור לנו שאת כל 30 חברי השבט המשפחתי, על כל מנשנשי המצות הכפייתיים שבהם, לא נוכל להביא לכאן בפסח מטעמי כשרות. אבל לא חסרות לנו הזדמנויות להגיע לצפון, עדיף בשילוב עם איזשהו צימר, ואין, פשוט אין, מקום טוב יותר לאכול בו מאשר במסעדת נחלים.